"מנחם בגין – האיש שהפך אותי לסופרת ילדים" / גלילה רון פדר

לגלילה רון-פדר-עמית לא נגמרים הרעיונות • בגיל 64, אחרי עשרות שנות יצירה, היא עדיין מוציאה לפחות שישה ספרים בשנה.
(ניתן להשיג את ספרייה בספריית הקורא העברי)

אני בת 35, הוא בן 9. גדלנו על אותה גלילה, אבל על ספרים אחרים שלה. שניים־שלושה עשורים חלפו, לוחות הדפוס הוחלפו במכונות הדפסה ממוחשבות, והיא עדיין שם, מוציאה לאור בממטרים תכופים ספרים שממלאים מדפים וספריות. שישה־שבעה ספרים בכל שנה. 400 עד היום. בשנים האחרונות היא נחשבת לסופרת הנמכרת ביותר ברשתות הספרים בישראל, ושני דורות – אמא ובן – יודעים להכיר את טביעת מילותיה. לזהות את המוסיקה של מי שגם בגיל 64 יודעת לגעת בילדים.

"לכתוב לדור שני זו התחדשות", היא אומרת. "כשילד קורא אותו ספר שאבא שלו קרא, לא בגלל שאמרו לו 'תקרא, זה מה שאני קראתי בגילך', אלא בגלל שהילדים אוהבים – יש בזה סיפוק גדול. אנשים אומרים 'גדלתי עלייך', וזה לא אותו דבר כמו 'קראתי ספר שלך'".

איך את עדיין נכנסת לראש של ילד בן 9?

"ברגשות נשארתי ילדה. משהו אצלי שרוט".

אנחנו נפגשות בביתה עמוס הספרים, מרחק צעדים אחדים מבית עגנון הירושלמי. "בגיל 16 קראתי את 'מאויב לאוהב' שלו, ואמרתי לעצמי, אני אגור קרוב אליו. אמנם הגענו לכאן לפני 40 שנה, אחרי מותו, אבל אני זוכה להעביר סדנאות כתיבה בבית עגנון".

היא רזה ומטופחת, מדברת עם הידיים. חתך דיבורה מחוספס, ישראלי מאוד. העילה לראיון היא הוצאה מחדש של סידרת ספרים שכתבה בראשית שנות השבעים, "ילדים אלמונים", ויוצאת כעת לאור במהדורה מתוקנת ומשופצת בהוצאת "מודן".

לשפץ ספר זה לא כמו לשפץ ילד אחרי שנולד?

"לא שיניתי את הסיפור, אלא את השפה. חלפו ארבעים שנה מאז שיצאה הסידרה. בראשית דרכי היתה עלי אימתם של העורכים, הייתי פחות בטוחה בעצמי. היום אפשר לזהות את 'כתב היד' שלי. אבל לקח זמן עד שהסגנון התגבש. היה שם יותר מדי פאתוס. על אנשי המחתרות אמרו אז 'טרוריסטים', לא כמילת גנאי; לא היו אז מחבלים שמתפוצצים בקהל ורוצחים ילדים. יהושע כהן, שהיה עוזרו של בן־גוריון, אמר בגאווה 'אני טרוריסט'. היום יש לזה קונוטציה שלילית.

אז החלפתי. או ביטוי כמו 'אייזן בטון', שהצביע על מישהו גזעי, שהחלפתי במילה 'מגניב'".

יש הבדל בין הכתיבה שלך בהתחלה לכתיבה של היום? אני והבן שלי קוראים גלילה אחרת?

"לא קראתי את הספרים מאז שיצאו לאור, אני אף פעם לא קוראת את עצמי. כשקראתי אותם עכשיו, כדי לעדכן אותם, שמתי לב עד כמה קצב התרחשות האירועים איטי. הספרים שאני כותבת היום הם יותר מהירים. מזפזפים".

אצבעותיה לא נחות לרגע, רצות על המקלדת, מולידות ספר ועוד ספר. צריך לחזור על הנתון: ארבע־מאות ספרים מאחוריה. רבים מהם תורגמו לשפות זרות.

"גם אם אני לא כותבת, אני ממציאה סיפורים בראש. חצי מזמן הערוּת אני בעולם אחר. בכל יום אני מתיישבת בבוקר מול המחשב. אם אין לי מה לכתוב, אערוך את מה שכתבתי קודם. אני לא מתחרה עם עצמי, לא מנסה 'להספיק'. מתברר שככל שאני פחות נלחצת, הרעיונות שופעים ממני. אם אני מחליטה לא לכתוב שבוע, יש לי המון רעיונות. אני כותבת יותר ממה שאני מוציאה לאור, לא את כל הספרים שיחררתי להוצאה. יש לי על המחשב כתבי יד מוכנים, שייצאו רק בעוד שנתיים".

אני הכרתי אותה כגלילה רון־פדר. אחר כך, אחרי גירושיה מאבי פדר ונישואיה לניצב בדימוס משולם עמית, הפכה לגלילה רון־פדר-עמית. עץ הספרים שלה כולל שני ענפים מרכזיים: ספרים ריאליסטיים, שבמרכזם ילדים ובני נוער שנאלצים להתגבר על קושי בחייהם; וספרות בדיונית, שיש בה ערך מוסף דידקטי. על הענף הראשון נמצאת סידרת "אל עצמי", סידרת "ג'ינג'י", "מסטול" (על נער המכור לסמים), "כמעט אבוד" (על נער המידרדר לפשיעה), סידרת "להתבגר", "משפחה וחצי", "פתאום באמצע גיל ההתבגרות" (על נער שאביו חוזר בתשובה), "המסע לשם" (על נער הנוסע למחנות ההשמדה בפולין), "למרות כל האכזבות" (התמודדות עם תוצאותיה של התאבדות), ועוד.

"אדם קם בבוקר, יוצא למכונית, השמשה הקדמית מכוסה אדים, הוא לא רואה את הדרך שלו. הווישרים מנקים את השמשה והוא יודע לאן לנסוע. אני הווישרים. ספרות טובה מנקה מהתודעה ערפילים שהעכירו אותה, מעניקה כלים להתמודדות. בספרים כאלה לא אכניס שום דבר שהוא לא מציאותי. ילדה שפגשתי אמרה לי, 'לא אשתמש לעולם בסמים, כי כבר התנסיתי: קראתי את 'מסטול'".

הספרות הבדיונית שהיא כותבת משלבת ידע מדעי, גיאוגרפי או היסטורי. נמנות עימו, בין היתר, הסדרות "משימה עולמית", "מנהרת הזמן", "חבורת ידיעת הארץ" ו"סיירת המדע", ואולי במפתיע – הן נמכרות היטב.

אַתְּ משרד החינוך? צריך לכתוב לילדים ספרות עם מדע וגיאוגרפיה?

"זה התחיל כשנפגשתי שוב ושוב עם ילדים ובני נוער בבתי ספר. למדתי מהשאלות שלהם שהם אוהבים את הסיפורים, אבל לא קלטו את ההיסטוריה. אחד הספרים שלי, 'פצוע ושמו יפתח', מספר על לוחם אצ"ל שבורח מכלא עכו. ילד שקרא את הספר שאל אותי למה הוא מסתתר ולא מתפנה לבית החולים. עניתי שאם ילך לבית החולים, המשטרה תתפוס אותו. הילד שאל: למה שיתפסו אותו, הרי הוא מהטובים. ואז צריך להסביר שזו משטרה בריטית, ומה הבריטים עשו פה.

"החלטתי לכתוב את 'מנהרת הזמן', על ילדים שחוזרים בזמן בכל פעם לתקופה אחרת, כשהם עצמם לא יודעים לאיזו תקופה הגיעו, והקורא מפענח את התקופה עם הגיבורים. לתקופה יש מאפיינים: אם יש חשמל, זה כבר אחרי רוטנברג. אם מסתובבים חיילים טורקים, חיילים בריטים או חיילי צה"ל, אתה יודע איפה אתה ממוקם.

"וזה מצליח. לא מזמן הגעתי לבית ספר בקיבוץ של השומר הצעיר ושאלתי מי היה הרב שיצא למסע המושבות. אחת המורות אמרה שאף אחד לא יידע לענות לי על רבנים. קופצת ילדה מכיתה ג' ועונה: הרב קוק. מאיפה היא יודעת? מהספר 'מסע המושבות'. מי היה המהנדס שהביא את החשמל לארץ? במרכז המבקרים של חברת החשמל אמרו לי שילדים יודעים הכל על רוטנברג. הספרים האלה הם דרך מצוינת להעביר היסטוריה בכיף, והם אכן לומדים היסטוריה".

"קשה יותר לכתוב לילדים"

הטווח ההיסטורי בספריה נמתח מיציאת מצרים ועד ימינו, בספר על ארגון "השומר החדש", שהיא נמנית עם חבריו ומתנדבת בו. "בספר הזה, הגיבורים במנהרת הזמן בטוחים שהגיעו לימי טרום־המדינה: אין מדינה, אין צבא, אין משטרה, צריך לשמור לבד על השדות. האבסורד הוא שזה קורה בימינו. המדינה לא ממלאת את תפקידה בהגנה על חקלאי הדרום והצפון, וצריך לקום פה ארגון שומר כאילו הבריטים שולטים פה".

הלהיט הנמכר ביותר בחנויות היום הוא סידרת "משימה עולמית", על מקומות בעולם. "אני לוקחת רעיונות ממקומות שבהם אני מטיילת עם משולם. אני בכלל פחדתי לטוס, ומשולם לימד אותי לטייל עם תרמיל על הגב ותחבורה ציבורית. במזרח, בדרום אמריקה. כשהתחלנו לטייל רץ לי בראש סיפור על מסדר אבירים שמגייס ילדים למשימות, ונולדה הסידרה.

"אחד הסיפורים מתרחש במקדש השן של הבודהה בסרילנקה, שם ביקרנו. לקחתי רעיונות מילדים ברכבת הטרנס־סיבירית, שבה נסענו. ואחרי הכל, ספר הוא לא שיעור בבית הספר. אם ילד צריך מילון כדי לקרוא ספר, הספר לא טוב. אני לא אכתוב בשפה גבוהה כדי לחנך, אלא בשפה שהילד יבין".

יש גם גישה שאומרת: ראוי שהילדים יקראו, לא משנה מה.

"אני לא בטוחה שזו גישה פסולה. גם אם זו ספרות גרועה, הילדים מפתחים ביקורת תוך כדי קריאה. כשילד אומר לי 'אני קורא רק את הספרים שלך', זה לא משמח אותי: איך הוא יידע אם זה טוב או לא, אם לא יהיה לו למה להשוות את זה?

"צריך לעודד לקריאה. העידוד הכי גדול לקריאה היה מבצעי 'ארבע במאה'. ראיתי בשבוע הספר ילדים קונים ארבעה ספרים במאה שקלים בכזו חדווה. אומרים על המתבגרים שהם מכורים למסכים, חסרי סבלנות, אלימים? אני נפגשת עם המוני ילדים שהם שוחרי מדע, סקרנים, תאבי קריאה. מבצעים כאלה גורמים לעלייה בקריאת ילדים. עכשיו הפסיקו את זה, בגלל חוק הסופרים. זה חוק רע, למרות שלא פופולרי להגיד את זה בין הסופרים".

רוב המתנגדים לחוק הם סופרים צעירים, שזקוקים למבצעים כדי למכור.

"נכון. אני אכן הפסדתי מהמבצעים האלה, לכאורה הייתי צריכה לתמוך בחוק הסופרים. אבל יש לי אוריינטציה חברתית. יש דברים שהם מעבר לכיס שלי ולמספר השקלים שנכנסים אליו. זה לא עניין של המדינה בכמה כסף מוכרים ספר. ואין דבר כזה 'זילות של ספר' לפי המחיר שלו. הצגה שנמכרת בהנחה לוועדי עובדים זו זילות של ההצגה? ואם כבר המדינה דואגת למישהו, למה שתדאג לסופרים ולא לקוראים?"

לא צריך לדאוג לסופרים?

"צריך, אבל יש דרכים לעשות את זה. למשל, היום אין לי שום הוצאות שאני יכולה לקבל עליהן הכרה במס הכנסה. אין לי בדים, אין לי צבעים, אפילו דפים אני לא קונה".

יש מי שיגיד שרק סופר בינוני, שמפחד להתחרות במגרש של הגדולים, יבחר בכתיבה לילדים בלבד.

"לכתוב לילדים ועל ילדים הרבה יותר קשה מאשר למבוגרים. התחרות בדור שלנו היא מול הגירויים החזקים של האייפונים והפייסבוק. הדלק שלי הוא המשואה שהדלקתי בשנת השישים למדינה, לכבודם של ילדי ישראל. זה השיא שלי. לכבודם של ילדי ישראל. כתבתי גם למבוגרים, לפחות עשרה ספרים, חלקם רבי מכר, ואחד מהם – 'יש אישה אחרת' – גם זכה לספר פלטינה. כשכתבתי למבוגרים שאלו אותי אם עליתי כיתה, ועניתי שירדתי כיתה. קל לי לכתוב למבוגרים: זה העולם שלי, אין עלי שום אחריות. בכתיבה לילדים יש אחריות עצומה.

"הייתי חברת הנהלת יד ושם. ילדים מתחת לגיל עשר לא יכולים להיכנס למוזיאון. הם לא יכולים להכיל מה שיראו שם, ולא תצמח מזה שום טובה. במוזיאון בהירושימה אין הגבלת גיל. ראיתי שם ילדים יפנים צעירים מול תצוגה של חתיכות עור שנשרו מאנשים שנפגעו מהפצצה האטומית, והבנתי כמה יד ושם צודקים. הילדים צחקו, ניסו לתלוש אחד מהשני את העור. כשאני כותבת על השואה עבור ילדים אני צריכה לברור רק דברים שילדים יכולים להכיל. לא תאי גזים, לא נשים ערומות בשלג".

"כתבתי את 'ג'ינג'י' על עצמי"

היא נולדה ב־1949, "דור שקיבל את המדינה על מגש של כסף". אמה היתה מורה שעלתה לארץ מפולין ב־1921. אביה, שעלה מפולין ב־1932, היה מנהל בנק. בית חיפאי בורגני, משפחה מפא"יניקית. גלילה, הצעירה מבין שלוש בנות, היתה ילדה טובה חיפה: בית הספר הריאלי, הצופים.

כילדה ניסתה לדמיין את התקופה שלפני קום המדינה, ודמיונה רעש. "היה בי צורך אדיר להיות שותפה לתקופה ההיא. משם נולדה משיכה גדולה לנושאים היסטוריים, לציונות, תולדות עם ישראל".

בגיל 9 התחילה לכתוב. חשבה שהחיים שלה לא מספיק מעניינים, והחליטה ליצור אלטרנטיבה. בהתחלה סיפורים על טרום המדינה, אחר כך סיפורי אהבה. הוריה, היא אומרת, שמחו שהיא כותבת, בעיקר כדי שלא תעשה צרות ושהשכנים לא יתלוננו. "הייתי שובבה. את 'ג'ינג'י' כתבתי על עצמי".

היא לא היתה זקוקה למשובים. כתבה כי רק כך ידעה. עד סוף התיכון מילאה ארון ב־700 מחברות גדושות במילים. "מלבד ההורים שלי, אף אחד לא ידע שאני כותבת. התביישתי בזה. חשבתי שמי שלא מצליח למצוא עניין בחיים האמיתיים וממציא סיפורים הוא נחות. הייתי מדריכה בצופים, אבל אף אחד מהחברים שלי לא ידע שלא חייתי את החיים האמיתיים. כשהתגייסתי לנח"ל ביקשתי לצאת להדרכה ולא לקומונה, כדי שיהיה לי שקט לכתוב".

בגיל 15, בעקבות ידיעה בעיתון, עברה תפנית פנימית מכרעת. הוויכוח על העלאת עצמות ז'בוטינסקי לארץ הסעיר את המדינה: לאחר סירובו של בן־גוריון, לוי אשכול החליט להעלותן. העיתונות מלאה בכתבות שהזכירו את המחלוקת ההיא, בין ההגנה לאצ"ל וללח"י.

"קראתי עיתון ונחשפתי בפעם הראשונה לשנאה, לסזון, להסגרות. לכך שהיה צד רודף וצד נרדף. ידעתי על הפלמ"ח ועל ההגנה, אלה היו בשבילנו הגיבורים שהקימו את המדינה, ופתאום חטפתי הלם. ישבתי עם העיתון ביד והתחלתי לבכות. אמא שלי חשבה בהתחלה שאני בוכה בגלל אהבה נכזבת. אחרי שהבינה, הפנתה אותי לספרייה. ישבתי שם וקראתי את 'המרד' של מנחם בגין. ידעתי שמעכשיו אקדיש את הכתיבה שלי לסיפור המושתק של המחתרות".

היא עוצרת את הראיון ועולה אל הקומה השנייה של הבית. אחרי כמה דקות תרד, בצעדי איילה, גופה הצר כמעט מקפץ במדרגות, בידה קלסר קטן וישן בצבע כתום. בתוכו, על דפי חשבון מצהיבים, בכתב יד צפוף ומסודר, בשורות הנמתחות מקצה אל קצה ומשני צידי הדף – הרומן הגדול שכתבה בגיל 16, לפני יובל שנים, ובמרכזו נערה מתבגרת המתאהבת בנער ממשפחת אצ"ל. עשרים שנים לאחר מכן ייצאו הדפים הצפופים האלו לאור בספרים "אהבה במחתרת" ו"אהבה חשאית".

בגיל 18 היא רק חיפשה מישהו שיקרא. "בחיפה האדומה לא הכרתי אף אחד שהיה באצ"ל, אז שלחתי את זה לבגין, שהיה אז שר בממשלת האחדות הלאומית. כמה חודשים אחר כך, בזמן שהייתי בשירות בנח"ל בקיבוץ בחן, קראו לי לטלפון בחדר האוכל. על הקו היו אנשי הלשכה של בגין: כבוד השר קרא את הספר ומבקש להזמין אותי אל ביתו. התברר שיחיאל קדישאי, יד ימינו של בגין, הקריא לו קטעים מהספר, והוא התרגש שבגלל עצמות ז'בוטינסקי נערה צעירה הגיעה לכתוב על נושא המחתרות.

"נפגשתי איתו. הוא אמר לי שהרוויזיוניסטים נמצאים במאבק על נשמות הצעירים וביקש לממן לי את הוצאת הספר, אבל אבא שלי אמר: 'אל תיקחי כסף מפוליטיקאים. אם צריך כסף – אני אממן'. ואני אמרתי, 'אם צריך כסף – כנראה זה לא הזמן להוציא את הספר'.

"הקשר ביני לבין בגין נשמר במשך שנים. הוא אימץ אותי. בזכותו התחלתי לכתוב לילדים. הוא אמר לי: 'אם את רוצה לגעת בלבבות, כתבי לילדים'. הייתי מבקרת אצלו בכנסת בקביעות, בת בית בלשכה שלו. כשהוא הגיע לחתונה שלי ושאלו אותו מה הוא עושה שם, ענה: 'אני משיא בת'".

"טובת הילד להיות עם הוריו"

בגיל 24, כסטודנטית לספרות עברית ומקרא, נשואה טרייה לבעלה הראשון, עבדה כמאבחנת פסיכוטכנית לילדים ממשפחות מצוקה המיועדים לפנימיות. "בסוף כל בחינה הייתי צריכה להצמיד את התוצאות לדו"ח הסוציאלי על הילד. מתוך סקרנות התחלתי לקרוא את הדו"חות. הייתי בשוק. ילד שישֵן בחוץ, ילד שאמא שלו ניסתה לשרוף אותו.

"אני, ילדה מהכרמל, שחייתי מאז הגן עם אותה חבורה, שגם למדה איתי בריאלי וגם התגייסה איתי לנח"ל, לא ראיתי בחיי ילד שחווה מצוקה. הכרתי דגם אחד של חיים: בתים חמים, טובים. חיפה היא עיר מפוצלת, יש למעלה ויש למטה, ואנחנו אף פעם לא ירדנו למטה.

"שאלתי את מנהל אגף הפנימיות למה מוציאים אותם מהבית רק בסוף כיתה ח', כשהם כבר מחוסלים? הוא ענה לי: 'אני רואה שיש לך פה גדול. תסכימי להיות משפחת אומנה?' בלי לחשוב אמרתי שכן. חשבתי שזה היה סתם דו־שיח.

"היינו נשואים טריים ובעלי אמר שברור שלא ייתנו לשני ילדים שלומדים באוניברסיטה לגדל ילדים של אחרים. הפלא ופלא: קפצו על המציאה. לא יכולתי לחזור בי אחרי שדיברתי גבוהה־גבוהה.

"הילד הראשון שהביאו אלי היה בן 8, במצב של פיגור. נכנסתי לאמביציה מטורפת, ללמד אותו לקרוא ולכתוב ולהכניס אותו לבית ספר רגיל ולא לחינוך מיוחד. הסיבה היתה שלא היה בשכונה בית ספר לחינוך מיוחד, ולא רציתי להיסחב איתו באוטובוסים. בתוך חודשיים הוא התחיל לקרוא. התברר שהיה לו פיגור סביבתי, אבל אני הייתי בטוחה שחוללתי נס. אמרתי לרווחה שאני רוצה עוד ילד. הביאו לי עוד אחד. אחר כך פרצה מלחמת יום הכיפורים. היתה אווירה של התגייסות. כולם רצו לעשות משהו. אמרתי שאני מוכנה לקבל ילד שלישי, והילד השלישי הגיע.

"התחלתי לגלות את עולם האומנה. הגעתי למעון לילדים, שנראה כאילו נלקח מהספרים של דיקנס. הצטמררתי. שכרתי בית, והצעתי להכניס אליו כמה שיותר ילדים. הגיע פקיד סעד אל הבית, התהלך בחדרים מקיר אל קיר, ופסק שיש מקום לעשרה ילדים.

"הייתי בת 24. נתנו לי לגדל עשרה ילדים. לא באו לפקח עלי. היום זה לא היה קורה. בדיעבד אני יודעת שהיו ילדים שלא היה צריך להוציא מהבית. היה אפשר לתמוך בהורים, ולא לקרוע מהם את הילדים. טובת הילד היא להיות בקרבת הוריו".

באחד הימים נסעה עם ילד לבקר חברה בחיפה. "חיפה שעל הכרמל, השְֹבֵעה, עם הפסנתר בסלון. הילד שהיה איתי בא מעולם אחר, הרוס. הגישו לו משמש, והוא שאל איפה לשים את הגרעין. נעמדה מולו ילדה בת חמש, בלונדינית, עם ידיים על המותניים, ואמרה: 'לא אומרים גרעין – אומרים חרצן'.

"התפוצצה לי כל ההתנשאות בפנים. אני לא רוצה להשתמש במילה 'עדתיות', כי זה קיים בכל העולם. היוהרה של החברה הבורגנית היפה והנקייה על העולם של המשפחות ההרוסות, על הילדים שגדלים ברחוב".

כך נולד "אל עצמי", הספר שנגע בליבותיהם של הכי הרבה ילדים. "הסיפור התפוצץ לי בראש. כתבתי אותו בלהט שקשה לתאר. כשסיימתי, שלחתי להוצאת ספרים מכובדת. כבר הכירו אותי. הם שלחו לי את כתב היד בחזרה עם הערה: ככה לא כותבים ספרים, תמשיכי לכתוב סיפורי הרפתקאות".

הספר נמכר במאות אלפי עותקים, תורגם לתשע שפות – ובהן סינית, יפנית, קוריאנית וסרבית, והפך גם לסרט קולנוע. הוא כתוב בצורת יומן, שאותו כותב ציון כהן, נער ממשפחת מצוקה בבית שאן, שנשלח אל משפחת אומנה בחיפה המבוססת. במציאות היה זה המוסיקאי מיכה ביטון, בן שדרות, שנשלח בגיל 10 כילד אומנה אל משפחת פדר.

"אל עצמי" הפך לספר חובה בכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי. ביטון הפך ליוצר, מלחין וזמר.

"הספר הצליח כי היתה בו הרבה ביקורת עצמית. ביקרתי את העולם שממנו באתי, המתנשא, התרבותי, שחושב שהוא יודע הכל. ביקרתי את הפסנתר והתיאטרון. האמירות הכי חזקות יוצאות כשאתה רואה את העולם שלך בכיעורו. אני גדלתי על 'תום סויר' של מארק טוויין, על 'האסופית' של מונטגומרי; סיפורים על ילדים עזובים תמיד הדליקו לי את הדמיון".

למה סיימת את האומנה?

"ידעתי שלא יהיו לי אנרגיות לעשות את זה כל החיים. לא הייתי מסוגלת לעמוד בתחלופה של הילדים. אז קבעתי שאם מישהו עוזב, לא ייכנס ילד אחר במקומו. לאט לאט הילדים בגרו ועזבו. מדי פעם מתחדש הקשר עם מישהו. פעם אחד מהם הגיע אל ביתי והראה לי את תעודות הבגרות של הילדים שלו. הם צצים בחיי, בעיקר כשקורה להם משהו טוב".

"אני רוצה לעשות צדק"

"הפופולריות של הספרים שלי נותנת לי כוח לעשות דברים שהם מעבר לספרות", אומרת רון־פדר-עמית, ומתכוונת למשימת חייה: תיקון "העוול ההיסטורי" כלפי ארגוני המחתרות.

סידרת "ילדים אלמונים" היא כתיבה ביקורתית על רדיפת המחתרות הפורשות. הילדים בסיפור, שאינם שותפים למחלוקות, מונעים מרצון לעזור לכל המחתרות; העזרה שהם מגישים למחתרות הפורשות מחייבת אותם להישאר אלמונים.

"אני מבקשת לעשות צדק לא רק עם האצ"ל והלח"י. גם עם הפלמ"ח. גם עם הרמב"ם ורש"י. אבל יש מי שמבקש לכתוב את ההיסטוריה מחדש. באחד הספרים הבאים אכתוב על פינוי חבל ימית. גוש קטיף עדיין קרוב מדי".

הדיבורים על מורשת שרון מרגיזים אותה. "מה זאת 'מורשת שרון'? עד פינוי גוש קטיף שרון היה מוקצה, אז על איזו מורשת אתם מדברים? פינוי יישובים זו המורשת? המורשת של בגין היא לא הסכם השלום עם מצרים. אנשים ינקו ממנו בתור נערים, בתור אזרחים פשוטים, למדו ממנו אהבת אדם, אהבת ישראל, צניעות, יושר, לקיחת אחריות".

את לא חוששת מהתווית הפוליטית? ראינו יוצרים ששילמו מחיר על הזיהוי הפוליטי שלהם.

"אני לא מפחדת להיות מוחרמת, כי כבר הייתי מוחרמת, ושרדתי. בשנות השבעים לא החזיקו ספרים שלי בחנויות מסוימות, לא כתבו עלי, לא ראיינו אותי, לא פירסמו ביקורות על הספרים שלי. בחנויות ספרים של הקיבוץ המאוחד הייתי מוקצה.

"היו תקופות שהייתי פעילה מאוד. הייתי מראשי התנועה לעצירת הנסיגה מסיני, הפגנתי נגד בגין באופירה. לימים פירסמו את התמונה שלי עומדת על הדוכן בהפגנה ומדברת, וקראו לי 'הסופרת הפאשיסטית'. בכל מקום השתמשו בתמונה הזאת כדי להחרים אותי. זו היתה התקופה של הספרים החברתיים שלי, ספרים על ישראל השנייה והשלישית, וניסו לחבל בי.

"רק אחרי ש'אל עצמי' הפך לרב מכר, בא אלי מישהו מספריית פועלים והציע לי לעבוד איתם. אמר: 'לא ידענו שתצליחי ככה'".