קובץ הסיפורים הקצרים של פלאנרי אוקונור הוא כמו הצצה לתוך מאורת עכברים אנושית שחושפת גזענות, שיפוטיות ואטימות חברתית, שמציבים את הקורא במבחן לא פשוט.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
דבר המבקרת: הפתעה. זה מה שחשתי לאורך רובו של "כל מה שעולה מתכנס". זה ככל הנראה היה באשמתי: את "אדם טוב קשה למצוא", ספרה היחיד עד כה שתורגם לעברית של מי שנחשבת לסופרת אמריקאית קלאסית, זכרתי במעומעם כספר מצוין אבל לא קשה לקריאה. אבל הקריאה ב"כל מה שעולה מתכנס" (תרגום: ליה נירגד) היא בהחלט קשה – לא בגלל הצורה כמו בגלל התוכן.
סופר טוב נמדד בין השאר ביכולת שלו לגרום לקורא להרגיש משהו, ואוקונור מעוררת בקובץ הסיפורים הזה לא מעט רגשות שליליים. כסופרת דרומית היא מתעסקת לא מעט ביחסים בין הגזעים, אך גם ביחסים בין הורים וילדים ובעיקר – בדת, בדתיות, בחזיונות יום הדין. יש משהו בסיפוריה של אוקונור שאינו מעודן – היא מטיחה את הכיעור בפניו של הקורא, ובכך יוצרת תחילה רתיעה ולאחר מכן – מחשבה. יש בקובץ סיפורים איומים שעשויים נפלא, אלימות מפחידה, ניכור ולא מעט זעם. הבעיה היא שאחרי שקוראים סיפור או שניים, גם ההלם הגדול ביותר מתרכך: אז מי ימות בצורה נוראית הפעם? שואל את עצמו הקורא, מה שלא מפחית מכוח המשיכה של הסיפורים. ציטוט למזכרת: "הוא חיפש משהו, משהו שהרגיש שנחוץ לו, איזו חוויה מסכמת רבת משמעות שעליו לברוא לעצמו בטרם מותו – לברוא לעצמו בתבונתו שלו".
באחד הסיפורים ב"כל מה שעולה מתכנס" הנקרא "התגלות", בחורה צעירה, פניה מוכות פצעי אקנה, יושבת וקוראת ספר בתור לרופא. בחלל מתנהלת שיחה בין נשים לבנות ודשנות, שיחה שהיא מעין מיקרוקוסמוס מאלף של גזענות, בה גם הבעל הלץ של אחת הנשים משווה אנשים שחורים לפרות.
בשלב מסוים הבחורה הצעירה – שהיא סטודנטית תימהונית הקוראת ספר היסטוריה, שייתכן כי יש משהו מעוות במראה שלה, אבל ייתכן שזו רק הדרך של אחת הנשים לתאר אותה – פשוט לא יכולה לשאת עוד את דברי ההבל, פשטידה של טירוף מתבשלת בנפשה, ואז היא מטיחה באחת הנשים את הספר בצוואר ומנסה לחנוק אותה. זה נגמר כשהאמבולנס מגיע.
ייתכן שהצעירה הזו מסמלת את הליברליות, את פרצופה האמיתי, את חוסר הסבלנות (המוצדק) שלה כלפי ההבל, הבורות, הגזענות, האטימות. אבל במובן מסוים היא מייצגת את הקורא, זה שלא יכול לשאת יותר את הנרגנות האגוצנטרית של חלק מהדמויות המובילות את הסיפורים של אוקונור, את העולם הקטן והחשדני שלהם, את הפרוטסטנטיות הצדקנית שלא נותנת למציאות לסדוק אותה. בקורא לא עולה צורך עז להטיח את הספר עצמו, כי הרי זה ספר חזק ונוקב, אלא יותר להטיח משהו במהות שלו, להטיח את הדמויות שלו, להזמין צי-אמבולנסים ולאשפז את רובן בבית חולים האין סופי והסופני של המאה ה-20.
הנושא מקבל משנה תוקף כי נדמה שלאוקונור יש אג'נדה היפר-ריאליסטית מאוד מובחנת. היא לא נעה בתוך הגדרות כמו "אמפטיה" ו"חמלה". זה לא חשוב לה מה בדיוק נרגיש ונחשוב על הדמויות שלה. מצדה, שפשוט נראה אותן כמו שהן; בורות, פראיות, דו-פרצופיות, טיפשות, וכן, גם מאוד אנושיות. למעשה, אוקונור מבצעת צעד מתוחכם, כשברוב המקרים גם נוטה לסיים את הסיפורים בצורה הכי טרגית שאפשר, כמו שמה את הקורא במבחן: אם לא אהבת את בעלת החווה הזו בחייה, בוא נראה מה תרגיש כשהיא תיהרג בצורה ברוטאלית ואולי אפילו "לא הוגנת". הרי לאף אדם לא מגיע למות ככה, הלא כן? לפיכך, הסיפורים שלה הם גם מבחן אנושי מרתק עבור הדמויות שלה, וגם מבחן אנושי לא פשוט עבור הקורא.
בין טרגדיה לאינטלקט
הסיומות הטראגיים עובדים לפעמים בצורה פלאית, במיוחד בסיפור "נוף היערות", שהוא ללא ספק הסיפור המצמרר, החזק והמדויק ביותר בקובץ. אבל מרגעים אחרים עולה הרגשה של ניסיון סחיטה מאולץ, מלאכותי, כמו במקרה של הסיפורים "מנעמי הבית" ו-"גרינליף", שבהם, אולי, לא נדרש "וידוא הריגה" כדי לומר דבר מה על הדמויות או על העולם שלהן, או על העולם בכלל.
דווקא סיפור שהולך בדרך הפוכה, כמו "צמרמורת מתמשכת" על בחור צעיר בשם אסברי שנוטש את ניו יורק עקב מחלה ספק מלאכותית ספק אמיתית, ומגיע בחזרה לביתו כדי להתכונן למותו הספק מלאכותי ספק אמיתי – מוציא מאוקונור עניין עמוק יותר: עצם העובדה שאין שם טרגדיה פיזית ממשית, פינתה את המרחב הרוחני, ונטעה בו אילנות אינטלקטואליים מעוררי מחשבה.
כך או כך, "כל מה שעולה מתכנס" הוא כמו הצצה לתוך מאורת עכברים אנושית, בית השחי של המאה ה-20, אך זה גם העצמה הגדולה שלו. אותה חוסר התייפייפות, אותו היפר-ריאליזם, אותה אג'נדה הבאה לתאר את דרום ארצות הברית בצורה העירומה ביותר, כמקום חשוך וגזעני, שמראה כי למרות שהעבדים
שוחררו (הסיפורים מתרחשים פחות או יותר בסוף החצי הראשון של המאה הקודמת), שום דבר מהותי לא השתנה.
השחורים עדיין חיים מציאות חסרת תוחלת ונטולת תקווה, משועבדים לגחמות, לאובססיות ולחוות העבודה של הלבנים, ומכאן נדמה כי אף אחד לא קיבל כלים, לא גשמיים ולא רוחניים, כדי לדעת איך להתנהל במציאות החדשה הזו. כולם מסתובבים באזורי הפרא האלו, נטולי יכולת הבנה של האחר.
בספרה של אוקונור אין שיפוטיות. היא מחמירה עם הלבנים כשם שהיא מחמירה עם השחורים, מה שהופך את הסיפורים שלה לאותנטיים. אך אלו לא נותנים שום תקווה בקשר לאדם, אם אנחנו מביטים בהם ללא פרספקטיבה של זמן. הם גורמים למעין ייאוש קודר. הם שיר הלל אפל לצרות המוחין האנושית.
פורסם ב
YNET
