חאלד חוסייני: אילו יכולתי לחזור לאחור, הייתי קורע לגזרים את "רודף העפיפונים"

קולות מן ההרים - חלאד חוסייני

“קולות מן ההרים”, מופיע אחרי ההצלחה המסחררת של שני קודמיו ומספר על אב שיוצא לקאבול למכור אחד מילדיו.
הסופר מגדיר אותו "אגדה שהתהפכה”. היום, בניגוד לעבר, הוא אומר, אני מבין שאכזריות ונדיבות הם שני גוונים של אותו צבע.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

חאלד חוסייני ראוי ללא ספק לתואר "תופעה ספרותית". שני רבי המכר המרגשים שלו, שעלילותיהם מתרחשות במולדתו אפגניסטן, סיפרו סיפורים פשוטים של גאולה וחסד בעוד החדשות מציירות את המציאות המכוערת של המלחמה. את ספר הביכורים שלו, "רודף העפיפונים" מ-2003, הוא כתב בשעות הבוקר המוקדמות לפני שיצא לעבודתו כרופא, וב-2007 יצא "אלף שמשות זוהרות" (שניהם ראו אור בעברית בהוצאת מטר). יחד נמכרו הספרים ב-38 מיליון עותקים ברחבי העולם.

אנחנו נפגשים בבר של מלון בלב מנהטן. חוסייני מספר על ההקלה שהוא חש כשהוא מחזיק סוף סוף כוס ויסקי בידו. הוא מקרין ביטחון שקט, וגם בקמטיו הוא יפה תואר – היום אולי בולטים הקמטים יותר מהרגיל: פופולריות בינלאומית גדולה פירושה גם מחויבויות בינלאומיות גדולות לתקשורת.

הוא מסביר שהספר החל בתמונה יחידה: גבר גורר אחריו עגלה קטנה במדבר בלילה. בעגלה שני ילדים; אח ואחות.

חוסייני עם ספרו החדש. הספרות היפה נשארת בחיים בזכות הנשים
חוסייני עם ספרו החדש. הספרות היפה נשארת בחיים בזכות הנשים

"שמעתי סיפורים על הקושי הנורא שהחורף מביא אתו למשפחות באפגניסטן", הוא אומר. "אנשים מפחדים מאוד והם מאבדים את הילדים שלהם. על הרקע הזה, התמונה הזאת צצה פתאום יש מאין, בבהירות טהורה ומושלמת. שאלתי את עצמי, מי האנשים האלה? לאן הם הולכים?"

התשובה – אב נואש בדרכו לקאבול למכור אחד מילדיו – היא המקור לעלילות המרובות ברומן. הסבל שבפרידת האחים מהדהד לאורך דורות וחוצה יבשות.

אך חוסייני אומר בפשטות: "הספר הוא מעין סיפור אגדה שנהפך על פיו. יש קרע כואב מאוד בהתחלה, ואיחוד מכמיר לב בסוף, אבל הגילויים והאיחוד אינם אלה שמצפים להם. ככה זה גם בחיים בעצם".

אדון רשע ומיטיב

לא כך הצטייר העולם בספריו הקודמים, דמויי האגדה, של חוסייני. הדמויות בהם הן מהסוג שהסופר האנגלי א"מ פורסטר היה מגדיר "שטוחות" ולא "עגולות". חסן מ"רודף העפיפונים", למשל, הוא, לדברי חוסייני, "בחור מקסים, ואתה מקווה שיצליח ואתה אוהב אותו, אבל הוא לא מורכב". כל הדמויות בספר החדש נאלצות להתפשר מבחינה מוסרית בשלב כלשהו.

הדוגמה המובהקת ביותר לזה, הוא אומר, "היא שר המלחמה – מין אדון רשע ומיטיב כאחד. ראיתי הרבה אנשים כאלה באפגניסטן, דמויות כריזמטיות, גדולות מהחיים, שאנשים מפחדים מהן, מעריצים אותן ותלויים בהן בעת ובעונה אחת".

אלא שהדמות המרכזית והבולטת ביותר בספר אינה דמות אדם אלא שד ענק מסיפורי העם האפגניים. כשהשד חוטף את בנו האהוב של איכר, הוא יוצא להציל את בנו בידיעה שעזות המצח שלו עלולה לעלות לו בחייו. אך השד מראה לו את בנו המשחק באושר עם ילדים אחרים. האב צריך להחליט אם להשאיר שם את בנו – חסר דאגות ומאושר – או לקחת אותו בחזרה לחיים קשים וייתכן שאף קצרים בכפר למוד הבצורת והרעב. ברוח נכאה הוא מאשים את השד באכזריות, אך זה עונה: "מי שחי זמן רב כמוני יודע שאכזריות ונדיבות הם שני גוונים של אותו צבע".

חוסייני בן 48 – לא בדיוק מתושלח, אבל הוא מבוגר דיו להסתכל לאחור על שני הספרים הראשונים שלו ולראות כותב אחר: כותב שלדידו האכזריות והנדיבות היו במידה רבה שני צבעים שונים. "כן, הספרים נראים כמו עבודה של מישהו צעיר ממני", הוא אומר, בעצב מסוים. "אני שמח שכתבתי אותם, כשכתבתי אותם, כי לדעתי אילו הייתי כותב את הספר הראשון שלי עכשיו הוא היה ספר אחר, ואולי לא היה ספר שכולם ירצו לקרוא. אבל אילו היו נותנים לי עכשיו עט אדום והייתי חוזר לספר ההוא… הייתי קורע אותו לגזרים".

הוא התייחס לסיום הספר הזה בקפדנות לא פחותה. "די פחדתי מסיום הוליוודי, כבר ראיתי איך הספר מתקדם בגניבה לכיוון הזה, הייתי קצת מודאג". ואז הוא קרא שוב את הפרק הראשון, שבו מופיע הסיפור על השד והאיכר. הוא מסתיים במחווה של רחמים: השד נותן לאיש שיקוי שמוחק לו את הזיכרון, ויחד אתו נמנע ממנו הכאב על אובדן בנו. "ואמרתי לעצמי, אהה, ככה הספר צריך להסתיים, ברעיון שהזיכרון הוא המכשיר שמשליט היגיון בחיים שלנו. זו מתנה מדהימה – לאצור את כל הדברים הכי חשובים לנו, מין סוג של זהות. אבל זה גם אכזרי מאוד, כי אנחנו חיים שוב ושוב את החלקים הכואבים בחיינו. יכולתי לראות שאם יהיה איחוד, הוא יקרה בתנאים האלה, וזה לא יהיה האיחוד שאנחנו מצפים לו ואולי רוצים בו".

שאפתנות של משוררת אלכוהוליסטית

אחת הדמויות המרתקות ביותר שיצר חוסייני בספר היא נילה ואהדטי, משוררת אלכוהוליסטית. אחד הפרקים מוגש בצורת שאלות ותשובות כמו בכתבה עיתונאית, והיא מצטיירת בו מקסימה ובלתי נסבלת כאחד. "לא רציתי שיאהבו אותה", הוא מודה. "רציתי שהיא תהיה אמיתית – מלאת כעס ושאפתנות ותובנות ושבריריות ונרקיסיזם".

חוסייני נולד בקאבול ב-1965, והיה ילדם הראשון של דיפלומט ומורה. נילה באה, הוא אומר, ממסיבות מהסוג שהוא זוכר שהוריו ערכו כשהיה נער בשנות השבעים, כשרובד מסוים במעמד הביניים של קאבול עבר תהליך של התמערבות. "היו שם נשים מרשימות מאוד בחצאיות קצרות", הוא מספר. "יפות, גלויות לב, חמות מזג, מעניינות נורא – כך לפחות ראיתי אותן בעיניו של הילד שהייתי. הן שתו בחופשיות, עישנו. נילה היא שיחזור מהזיכרון של אישה מהסוג הזה, מהתקופה והמקום ההם".

אלא שהוא עזב את המקום כשהיה בן 11 בלבד. בשל עבודתו של האב עקרה המשפחה לפאריס, וכשהפלישה הסובייטית לאפגניסטן מנעה מהם את האפשרות לחזור הביתה, הם מצאו מקלט מדיני בארצות הברית והשתקעו בקליפורניה. חוסייני, בן 15, נזרק למים בבית ספר תיכון בסן חוסה, מבלי לדעת מילה באנגלית.

"זה היה הלם תרבותי", הוא אומר. "הייתי מבודד מאוד". האם הציקו לו? "יותר גרוע – התעלמו ממני לגמרי. הרגשתי שאני חי בשולי התרבות בתיכון; אחד היצורים הבלתי נראים שמשוטטים בקמפוס. אני חושב שזה היה הרבה יותר גרוע במקרה של הוריי. קודם אבי היה דיפלומט ואמי סגנית מנהל של תיכון, ועכשיו היא מלצרית ב'דני'ס', עובדת במשמרת לילה, ואבי מורה לנהיגה".

הוא מוסיף: "אין רע בדברים האלה, אבל הם היו צריכים לכייל מחדש את המקום שלהם בחיים. בקאבול הם הכירו את כולם, אבל בקליפורניה לאף אחד לא היה אכפת". המשפחה חיתה מכספי הרווחה, וחוסייני גמר לחיות בביטחון כלכלי והחליט להיות רופא. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת קליפורניה ב-1993, וב-1996 השלים את התמחותו ברפואה פנימית במרכז הרפואי סידרס־סיני בלוס אנג'לס.

אחד הקטעים החזקים ביותר בספר החדש מתאר רופא אפגני־אמריקאי שיכולת החמלה שלו עומדת למבחן בביקור במולדתו. חוסייני אומר שאינו מתגעגע כלל לרפואה, ומודה שהדמות הזאת אוטוביוגרפית מאוד. "חזרתי לשם ואמרתי לעצמי, זאת עיר מולדתי", הוא אומר. "כאן למדתי לדבר, כאן נלחמתי בקרב האגרופים הראשון שלי – אבל זה כבר לא הבית. אני לא רוצה להיות האפגני־האמריקאי המכוער, שגורלו שפר עליו, ולהתחיל לטפוח לאנשים על השכם ולהעמיד פנים שאני אחד מהם, מלא חביבות. זו צביעות. לא הייתי כאן כשנפלו על האנשים האלה פצצות, אני לא מתכוון להעמיד פנים שאני אחד מהם כשהמצב יותר טוב".

ראיתי שהיא ממש נהנית

וחוסייני הוא כמובן לא אפגני־אמריקאי ממוצע אלא אדם מפורסם. מכירות "רודף העפיפונים" החלו לנסוק בטור הנדסי כשהספר יצא בכריכה רכה, והוא שהה 101 שבועות ברשימת רבי המכר בארצות הברית. ב-2007 עובד הספר לקולנוע; העיבוד הקולנועי של "אלף שמשות זוהרות" עתיד לעלות לאקרנים ב-2015. בעשר השנים האחרונות עברו על חוסייני כמה רגעים שבהם התקשה להאמין שזה קורה לו. הראשון, הוא מספר, קרה בטיסה, כשהתברר שהאשה שיושבת לצדו קוראת את "רודף העפיפונים". "היא קראה את הספר שלי! לא האמנתי. לא עשיתי שום דבר, והיא לא אמרה מלה, אבל ראיתי שהיא ממש נהנית ממנו". והפעם השנייה: "צפיתי בטלוויזיה ועברתי לתחנה אחרת בדיוק כשאמרו את שמי בתשובה לשאלה בשעשועון Jeopardy!". הוא מחייך ומניד בראשו. "ואז הטלפון צלצל ובן דודי אמר, אני לא מאמין, אתה רואה Jeopardy!? ואז חדרה לראשי ההכרה, אנשים קוראים את הספר שלי".

אבל גם כשמטופלים שלו היו נכנסים אליו לקבל הקדשה על העותק שלהם, הוא המשיך לעבוד במרפאה במשך שנה וחצי. כמה זמן עבר עד שהתחיל לראות בעצמו סופר? "הרבה זמן. עד היום אני קצת…" קולו דועך והוא צוחק בשקט. "זה קצת יומרני – 'אני סופר'. אני לא יכול להתייחס לזה ברצינות. אני מרגיש צורך להגיד לעצמי, צא מזה, בחייך".

צניעותו תרמה ללא ספק למעמדו בתור חביב מועדוני הספרים – בייחוד בקרב נשים, כך נדמה. "הספרות היפה נשארת בחיים בזכות נשים", הוא אומר. "נשים קוראות יותר ספרות יפה, נקודה. אבל אני תמיד מתרגש וגאה מאוד כשאני פוגש ספורטאי בן 17 בתיכון והוא אומר לי, 'שמע, הספר שלך נהדר, אני רוצה לקרוא עוד!"

אני שואלת מה הדבר הנפוץ ביותר שמעריציו אומרים לו. "הם אומרים שבכו". הוא צוחק קצרות. "ההתייחסות שלי לזה לא חד־משמעית. זה נוגע ללבי, אבל אני לא רוצה להיות האיש שכותב ספרים שגורמים לאנשים לבכות. טמונה בזה הנחת מוצא שנעשה מאמץ מתוכנן לחלץ מהקורא רגש מסוים, אני לא עובד ככה. כל מה שקורה קורה כי אני מרגיש אותו. הדברים שהקוראים מרגישים כשהם קוראים את הספרים שלי – אני מרגיש אותם פי כמה כשאני כותב אותם".

אני שואלת אם הידיעה שקהל קוראים עצום כזה מחכה לקבל עוד מאותו דבר משתקת אותו. "היה אפשר לצפות שכן, אבל אני כל כך שקוע בניסיון לפענח את הפאזל הזה, שזה מציל אותי מהעיסוק בדברים האלה. הפחד היחיד שמציק לי הוא מה אם הכל ייעלם… אני חי בתחושה ממשית מאוד שאין לנו אין־ספור סיפורים לספר".

המשפחה, כך נדמה, היא עבורו כר נרחב לסיפורים. "באפגניסטן אדם לא תופס את עצמו אך ורק בתור פרט", הוא אומר. "אתה תופס את עצמך בתור בן, אח, בן־דוד של מישהו, דוד של מישהו. אתה חלק ממשהו גדול ממך. הדברים שקורים בתוך משפחות… מרתק אותי איך אנשים הורסים זה את זה ואוהבים זה את זה".

וחוסייני מראה לי בטלפון שלו תמונה של שני ילדיו מחזיקים בכתב היד המודפס, באגודלים זקורים, מעווים את פניהם בשמחה מוגזמת.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל
פורסם ב- עיתון הארץ

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.