דור של ילדים חסרי ביטחון

אין ילדים רעים - מיכל דליות

"ההורים של פעם עשו טעויות – אבל עשו אותן בביטחון", אומרת מיכל דליות ומשווה לדור ההורים של היום – חבריו הטובים של הילד, שלא תמיד יודעים גם להציב לו גבולות

"ילדים נולדים כמעט 'טבולה ראסה'. הם לא נודניקים, לא סחטנים, לא רעים ולא מניפולטיביים", אומרת מיכל דליות, הלוא היא ה"סופרנני" הישראלית. "ילדים נולדים עם יכולת להסתכל על העולם, ללמוד ולהסיק מסקנות. אם הם מתנהגים רע זה לא אומר שהם רעים, זה רק אומר שהם חושבים בעיניים הקטנות שלהם שזו דרך שמביאה להם סוג של חוזק פסיכולוגי, תחושת כוח וערך".

זו הסיבה שדליות החליטה לקרוא לספר שלה "אין ילדים רעים". הסיבות היו טובות, אבל מתברר שהשם גרר אחריו תגובות של הורים שמיהרו לקחת את האשמה עליהם. "אני לא מחפשת אשמים", היא אומרת.
(ניתן להשיג את הספר בספרית "הקורא העברי)

להיות חברים של הילד
"דור ההורים של היום, הורים בני ארבעים לערך, הם דור שעיקר כוונתו הייתה ליצר יחסים טובים עם ילדיהם, מה שלא היה עם הדורות הקודמים. אז הסמכות ההורית באה ממקום כוחני. למשל, הילד המתחצף קיבל פלפל בפה או ננעל בחדר. הדור הקודם יצר ילדים שגדלו בתחושת בטחון של מבוגר חזק, אבל ילדים שלא שיתפו את ההורים בנשיקה הראשונה, בהתלבטויות של תקופת הנעורים.

"יחסים בין הורים וילדים היו מושתתים על כבוד ויראה. הם לא היו 'סחבקים'. ההורים הצעירים של הדור הזה רוצים יחסים טובים עם ילדיהם וכאן התחיל הבלבול, כי הם החליטו לוותר על הסמכות ולהעצים את החברות, את ה'להיות בסדר', למצוא חן בעיני הילד. כשערכים כאלה באים ללא התפקיד ההורי של סמכות ואחריות – זה הרסני".

דליות אומרת את הדברים, אך מבקשת להיזהר מהכללות. "יש נוער אלים ויש נוער נפלא. אני לא רוצה להכליל".

ההורים הם ראש הממשלה
את התורה שבעל פה, העלתה על הכתב בספרה, שיצא בהוצאת קשת. באמצעות סיפורים של משפחות ישראליות היא מנסה להציע כלים להתמודדות עם בעיות "רגילות" של מציאות יומיומית: עיכובים בבוקר כשממהרים, תגובות מרדניות ולעיתים חוצפניות, הגנת יתר של הורים וחוסר יכולת להציב גבולות.

דליות לא רוצה לבטל את האווירה הדמוקרטית של המשפחה הישראלית, אבל היא מבקשת להציג אותה בפרופורציות הנכונות: "בדיוק כמו במדינה דמוקרטית, לכולנו הזכות לבחור וכולנו אזרחים שווים, אבל רק הנבחרים, ראש הממשלה והכנסת, הם שיכולים לחוקק חוקים. בידי כל האזרחים השווים נתונה הבחירה לציית לחוקים הללו או לא, מתוך ידיעה מה העונש הצפוי למי שאינו מציית".

היא ממשיכה את ההקבלה וגם מוודאת שהבנו את הנמשל: "במשפחה, ההורים חייבים להיות ראש הממשלה כי הילד חייב דמות מובילה".

"ילדים שלא מתנהגים טוב, הם אלה שמנצלים או משתמשים בפרצות שההורים יצרו בעבורם, על משקל פרצה קוראת לגנב", מוסיפה דליות. "ההורים של פעם עשו טעויות, אבל עשו אותן בביטחון. כך גדלו בבית ילדים עם תחושת מוגנות, גם אם בלי הורים-חברים. ילדים חזקים. מול חוסר הביטחון שהורים מגלים היום גדלים ילדים מאוד מפונקים. ההורים של היום חוטאים בגוננות גדולה ומגדלים ילדים 'אימפוטנטיים'. גדל דור של ילדים חסרי בטחון עם דימוי עצמי נמוך".

לא הכול נורא
אז אם אתם מבקשים לתאר את דור הילדים בפתחו של העשור הראשון באלף השלישי, קיבלתם: דימוי עצמי נמוך, חוסר יכולת וחוסר ביטחון. וכל זה בגלל שההורים שגידלו אותם לא השכילו להציב גבולות ולהעמיד סמכות.

מה הסימנים ההתנהגותיים של הדור הזה, אתם שואלים? "זה מתבטא באלימות מילולית ופיסית ובהתנהגויות מפריעות בבית הספר ובבית ולעיתים, אפילו, בדריסת האחר כדי להגיד 'הנה, אני כאן'", מסכמת דליות ומוסיפה באמפתיה ש"קשה להם, לילדים הללו".

אל תטעו, היא אומרת, לא הכל נורא. דור ההורים הזה יודע להעניק המון חום ואהבה. הוא יודע ליהנות ולכייף ביחד עם ילדיו ואלה ערכים חשובים, אך אסור שהם יבואו על חשבון הצבת הגבולות ויצירת מעמד סמכותי של הורים "כי ילדים יודעים מה כיף להם, מה טעים להם, אבל מה טוב להם יודעים ההורים, בזכות ניסיון החיים שלהם".

דליות מביאה בסוף כל פרק את עיקרי התורה כולה ומצטטת לפעמים סיפור מעניין, קטע של שיר או מכתב אנונימי שנשלח במייל. אחד כזה הוא המכתב להורים ה"מרושעים", אלה שמבקשים לדעת בדיוק מתי הילדים שלהם חוזרים הביתה. הורים 'מרושעים' הם אלה שמגישים לארוחת הצהריים ירקות, חלבונים ופחמימות ולא קולה וממתקים. הם אלה שמבקשים מהחברים של הילדים שלהם להיכנס הביתה ולא לשרוק מלמטה.

"ההורים ה'מרושעים' במרכאות, כמובן, יודעים מה טוב לילד שלהם ופועלים על פי זה. הם נחושים, יש להם ערכים ואג'נדה חינוכית והם מקפידים עליהם גם אם זה לא מוצא חן בעיני הילדים שלהם. אלו ההורים שיאפשרו הצלחה גדולה יותר לילדים שלהם", אומרת דליות.

אותם הורים המכונים מרושעים נאלצים לפעול בסביבה שבה יש המון הורים טובים מדי שלא מגבילים ולא מתערבים ונותנים חופש מוחלט. זה בולט במיוחד בקרב הורים לבני נוער. "לכן נדרשת גמישות מחשבתית. אני אמא לארבעה ואני יודעת שכשזה מגיע לבני נוער, צריך להלך על חבל דק ולהיות לפעמים חכם ולא צודק. לכן, צריך להיות מחוברים למה שעובר על הילדים להגיד את תפיסת העולם שלנו וגם לבדוק איך זה עומד מול חיי החברה של הילד, כך שלא יגרם להם נזק".

אפשר להתגרש מהורים
מכל סיפורי הטיפול (את זהות הפונים דאגה דליות לטשטש היטב בספר), נגע במיוחד לליבה הסיפור על האב הגרוש שניסה לבנות לעצמו זוגיות חדשה ולהכניס את ילדיו אליה. "המעורבות הרגשית שלי בסיפור הזה הייתה מאוד גדולה", היא מודה היום. "היה שם הורה שכל כך רצה את טובת ילדיו והיה שם כאב גדול מאוד של הילדים הגרושים".

כשהיא נדרשת לסוגיה הזו היא מודה שגם זה מאפיין גדול של דור הילדים היום. "אני נדרשת יותר ויותר להתערב לטובת הילדים להורים הגרושים. נוצרים מצבים אבסורדים שהילדים הופכים במהלך הגירושים לכלי משחק במלחמה של ההורים או שהאבא הופך להיות ליצן, אקרובט קרקס או מפיק פסטיבל מלא רגשות אשם. כך הוא זונח את העבודה החינוכית על מזבח תחושת הפיצוי שהוא רוצה להעניק לילדיו".

"הורים לא תמיד מבינים את הכאב של ילדים גרושים, את אובדן החלום. החשש הגדול של ילדים כאלה שהתגברו על האבל שמלווה גירושים, הוא שבגיל ההתבגרות הם גדלים לתוך מצב שבו הגירושים הם אופציה ואפשר להתגרש מהורים".

פורסם ב
YNET

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.