הגירושים בספרה של דקלה קידר דומים לגירושים אחרים ומוכרים מהקולנוע האמריקאי, אך מה שמעניין הוא דווקא תיאור ההתבגרות בצל פירוק הבית
כשסיימתי לכתוב את הרומן "בתים של אחרים", שאלו אותי שוב ושוב, "איך זה מרגיש? כמו לידה?" התשובה היתה: לא. למעשה, חשתי בדבר אחר לגמרי. שהאהוב שלי, אחרי שנים של יחסים אינטנסיביים וסוערים קם יום אחד ואמר לי: "זה נגמר ביננו", ויצא מהבית.
כבר מילדות, הספרים שקראו אלי ממדף הספרייה היו כאלה שעסקו בפרידות ובנטישות. אלה תמיד הבטיחו לי לא רק סיפור על שבר, אלא על קשרים בין גבר לאשה ובין הורים לילדיהם, על טשטוש תפקידים מסורתיים ועל סדרים חדשים שחייבים להיעשות. הממד הזה עדיין מרתק אותי, הן בקריאה והן בכתיבה.
(ניתן להשיג את הספר בספריית "הקורא העברי")
"יום אחד בראשית הקיץ גבר נוטש את הבית לתמיד, ומותיר מאחור את אשתו ואת בתו המתבגרת", כך מתוארת נקודת הפתיחה של עלילת "בתים של אחרים" על גב הספר. הנטישה של "הבית", ולא של האשה או הילדה, שפשוט נותרות מאחור כמעין תוצאה עקיפה, היא ביטוי מדויק לפרשת הגירושים והנישואים מחדש העומדת במרכז "בתים של אחרים", ואולי לדינמיקה של מוסד הגירושים הבורגני בכלל.
הרומן מתאר את ההשלכות של הנטישה על רותי, אשה בת 45 בערך, שממהרת למצוא בן זוג שיחליף את מקומו של הבעל, ועל ג'ולי, בתה בת העשרה, שנחלצת לעזרתה של האם כדי להשיב את הסדר הטוב על כנו. ג'ולי יודעת "שהן זקוקות עכשיו לבן זוג חדש", אבל מתחרטת במהרה על עזרתה, שמתגלה כחרב פיפיות, עם כניסתם של גברים חדשים לחייה של האם.
"בתים של אחרים" כתוב בסגנון תסריטאי, שמושפע מאוד מהקולנוע והטלוויזיה האמריקאיים. הוא רווי בדיאלוגים ארוכים, בתיאורים ויזואליים ובסצינות שקל לתאר את הגירסה המוסרטת שלהן. כך, למשל, מתואר המבט החוצה של רותי, שנמלטת לשירותים בעקבות מריבה עם השכנה על שתילת עץ זית בחצר: "שיחי הוורדים היפים בלטו במהומת החצר. היא ראתה את ג'ולי מתבוננת לכיוונה, אף שידעה שאינה יכולה להבחין בה. (…) ג'ולי חצתה הלוך ושוב את מסגרת החלון שלה עם דליי מים, פעם אחר פעם, עד שלבסוף עצרה, סמוקת פנים (…) מה התרחש מחוץ לחלון הקטן?"
המוקד של "בתים של אחרים" אינו הפרידה של גבר ואשה או מותה של האהבה, אלא ריסוק המבנה המשפחתי ה"נורמטיבי" של אב, אם וילד/ים וההתפרקות של הבית – הפיזי והמטאפורי. הדמויות עסוקות באופן כמעט בלעדי במילוי החלל הריק, ומתעלמות מהתוכן החדש שהן יוצקות לתוכו. לכל אורך הרומן אין התייחסות של ממש לרגשות בסיסיים שעומדים בפני עצמם, כמו אהבה, בדידות או עלבון, אלא בעיקר למה שנגרע מהמבנה המשפחתי ויש להחליפו באחר. כל מה שצריך, לכאורה, כדי שתנוח דעתה של רותי, גיבורת הספר, ודעתם של השכנים במושב, הנפגשים זוגות־זוגות בצעידת הערב, הוא שהמבנה יחזור להיות שלם. הזוגיות החדשה שמוצאת רותי דומה יותר מכל דבר אחר לרהיט מודולרי מאיקאה. כמוהו, היא מספקת חוויית קנייה נוחה ויכולת התאמה מופלאה לכל בית, אבל בעלת אורך חיים קצר ו–1,000 שכפולים בבתים של אחרים.
קידר אינה שופטת את הדמויות שלה, אך מהלך העלילה מבטא את הביקורת שלה על אופיו המכני של המאמץ לשחזר בכל מחיר את המבנה המשפחתי הזוגי. ועם זאת, בסופו של דבר, "בתים של אחרים" מציית יותר מדי בעצמו לקונוונציות של "עלילת הגירושים" האמריקאית, ושל זו הישראלית שמעוצבת בצלמה, ומחליש בכך את הממד הביקורתי המובלע בספר. ויותר מכך: את החד־פעמיות של הדמויות הספציפיות.
על רותי, הדמות הראשית ברומן, אנחנו לא יודעים כמעט דבר חוץ ממאמציה הנואשים לרצות את הגברים הסובבים אותה. גם המקצוע שלה, ספרנית בספריית האוניברסיטה, אותו פן בחייה שיכול היה להיות נפרד מחיי המשפחה, מגויס לאפיון דמותה כגרושה טרייה: "רותי אהבה להתבונן בסטטיסטיקות ההשאלה של הספרייה. (…) היא תהתה כיצד נראית הסטטיסטיקה של הפנויים ופנויות מאתרי ההיכרויות".
בזמן שרותי מקטלגת מאמרים, בתה – "באופן דומה למדי" – מסווגת ומקטלגת בני זוג פוטנציאליים באינטרנט. את הדמויות הללו מלווים עץ זית ותיק שנשתל בחצר שלא מתאימה למידותיו ועורב נקמני שסודק את חלון המטבח, כולם אובייקטים סמליים החוצים את הגבול בין פנים לחוץ, פולשים בצורה כזאת או אחרת לבית הרעוע ממילא ועושים בו שמות. גם הם מעוצבים על פי כללי הז'אנר של הדרמה המשפחתית־פסיכולוגית של הפרברים ומתפענחים בקלות רבה מדי.
דווקא העלילה המקבילה, המתמקדת בבת, גנרית פחות מסיפור הגירושים והנישואים מחדש של ההורים ומעניינת הרבה יותר. קידר מעצבת באופן מדויק את ההזדהות של הבת עם האם הננטשת, את האשמה הכבדה שמנהלת את חייה ואת המפגש הטרגי־רומנטי שלה עם בנו המעורער של הבעל החדש. כך היא מציירת תהליך התבגרות מורכב בהרבה מתיאור החוויה של הגירושים והנישואים מחדש.
תחושת השכפול שעולה מהרומן מטשטשת את הפער בין הגירושים החד־פעמיים ב"בתים של אחרים" לבין גירושים כפי שראינו בסדרות אמריקאיות. היא מעלה על הדעת את האפשרות הלא מנחמת, והלא לגמרי נכונה, שלא רק המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אלא גם האומללות שבהן.
פורסם בעיתון הארץ
