אף עיתון לא חשב לראיין את גבריאלה אביגור רותם עם צאת ספרה "חמסין וציפורים משוגעות". אפילו כישרון השיווק המפורסם של המו"ל, רם אורן, לא עזר. רק חצי שנה לאחר מכן : קואליציה של מבקרים וקוראים קובעת כי מדובר באחד הרומנים הגדולים שיצאו בישראל.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
בשבוע הספר עמד רם אורן בדוכן של הוצאת הספרים שלו קשת, מחזיק בעותק של "חמסין וציפורים משוגעות", ספרה האחרון של גבריאלה אביגור רותם, וניסה להצית עניין בחובבי קריאה למיניהם שהתגודדו סביב. לאביגור רותם היה אמנם ספר פרוזה קודם, "מוצרט לא היה יהודי" (כתר, 1992) ושני ספרי שירה מ-80' ומ-90', אבל אורן התקשה לקדם את ספרה החדש בציבור הרחב, מהטעם הפשוט שאף עיתון לא מצא עילה לפרסם כתבה על הסופרת במוספי סוף השבוע. "היו לי לא מעט תלאות עם התקשורת", הוא משחזר. "אמרו לי: 'מי זאת אביגור רותם? היא לא סיפור טוב, אין דרמה מעניינת בחייה".
אורן, שידע שגם הרומן הקודם שלה ראה אור בלא סעד תקשורתי, התאכזב קשות. "גם הרגיז אותי שחלק מהעיתונאים שפניתי אליהם אפילו לא רצו לקרוא את הספר", הוא ממשיך. בהגיע שבוע הספר הוא החליט להפשיל שרוולים. "חיבקתי פיזית כל מי שקנה את הספר. לאנשים שהתעניינו אבל היססו חילקתי אותו בחינם. ידעתי שלאנשים בארץ יהיה ברק בעיניים מהספר הזה ולא חשבתי באותו רגע על רווח או על הפסד. פשוט רציתי להדביק אחרים באהבה שלי לספר הזה".
ואמנם, בלי דחיפה של יחסי ציבור, אבל עם שורת ביקורות נלהבות (פרופ' גרשון שקד, למשל, הכתיר את הרומן כספר הטוב ביותר שנכתב בארץ בעשרים השנים האחרונות), חצה "חמסין וציפורים משוגעות" את מחסום עשרת אלפים העותקים, ועוד ידו נטויה. אורן: "אין לכך כל הסבר כי לא עשינו מבצעים או פרסום מיוחד. השמועה על איכות הספר עברה מפה לאוזן. לפני מספר שבועות אביגור רותם הופיעה בהרצאה על ספרה בבית אריאלה בתל אביב והאולם היה מפוצץ, אנשים ישבו על המדרגות".
לשאלה אם הספר אינו חריג באיכותו בהוצאה שמתמחה בספרות פופולרית הוא עונה בדיפלומטיות: "אני לא מוציא לאור ספר שאני לא אוהב". אבל אין ספק שהספר הוא בן חורג בקשת, ואולי גם בספרות העברית העכשווית בכלל.
פרופסור יגאל שוורץ, ראש המרכז לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ומי שערך את שני הרומנים של אביגור רותם, לא מתנגד לקביעתו של שקד: "מה שמדהים אצל אביגור רותם שהיא סופרת-סופרת", הוא אומר. "יש לה ארודיציה (ידענות יסודית) בלתי רגילה, היא אשה מאוד משכילה, היא חיה בתוך עולם הספרות והיא חלק ממסורת הספרות. היא לא קמה בבוקר ומשרבטת משהו ויוצא לה ספר. היא יושבת כעשר שנים וכותבת עוד נוסח ועוד נוסח וחוזרת ומלטשת. היום זה נחשב לדבר חריג בספרות. יש לה מחויבות למקצוע ומעטים הם הסופרים היום שבשבילם ספרות היא אורח חיים. אתה קורא אותה ואתה חושב על סופר כפוקנר, ולו ברמת האינטנסיוויות של החוויה. היא הולכת ובודקת דברים לעומק ולא מוציאה ספר בהבזק של כישרון. היא סופרת ענקית, ותגובות שאני שומע על 'חמסין' לא שמעתי על אף ספר שנים רבות. כעורך היה לי קשה לעבוד אתה כי היא יודעת מה היא רוצה. היא הסופרת היחידה שקראתי שגרמה לי לא פעם לפתוח מילון עברי-עברי".
גיליתי שאני צוחקת
הורתו של "חמסין וציפורים משוגעות" בסיפור של אכזבה. אביגור רותם החלה לעבוד על הספר לפני כעשר שנים, מתוך שאיפה לכתוב רומן ישראלי ריאליסטי שיתמקד בבני דורה, ילידי 1946. במשך כשבע שנים עמלה על התחקיר ועל הכתיבה ובשלב כלשהו נתקעה, בין השאר משום שב-97' עברה לגור במצפה אבטליון, יישוב קהילתי בגוש שגב מעל בקעת בית נטופה שבגליל, עם בן זוגה, ד"ר אהרן אביבי, בן 52, ביולוג מולקולרי שעובד במכון לאבולוציה של אוניברסיטת חיפה, אותו פגשה ב-88' בהרצאה שנשאה על יצירתו של הסופר חיים באר. "אנחנו זוג צעיר מהצפון ורצינו לגור על הר הרחק מן הלחות והרעש", היא אומרת.
המשבר בכתיבת הספר התחיל ערב המעבר. "כתבתי 150 עמודים של היומן שרשם אביה של גיבורת הספר, בשנות מלחמת העולם השנייה בצ'כיה. הבנתי שאולי הצלחתי ליצור זיוף מוצלח אבל שזו לא ספרות. התיעוד ההיסטורי הכריע אותי, והתוצר נראה לי די משעמם. כשאני מגיעה לסמטה ללא מוצא בכתיבה, אני לא מתחפרת אלא עוזבת. נתתי לזמן לחלוף, וכל כמה חודשים חזרתי לטקסט, נבהלתי, וסגרתי את המגירה. בינתיים עברנו כאמור לגליל, שזה היה פרויקט לא פשוט, והייתי צריכה זמן להתאקלם". כשהחליטה לחזור לכתיבה היו לה כ-1,000 עמודים בכתב יד במגירה.
"כשחוזרים לכתוב לאחר תקופה ממושכת", היא ממשיכה, "דבר ראשון יש לנקות את המגירות, כלומר לזרוק לפח מה שלא נראה מספיק טוב. הכנסתי את הדפים לשתי שקיות זבל גדולות והנחתי ליד הדלת. אמרתי לאהרן שבדרכו החוצה שישמוט את השקיות במכולת הזבל שנמצאת בכניסה ליישוב (באבטליון אין פחי זבל ליד הבתים). הוא שאל מה אני זורקת, ואמרתי לו. הוא שאל: 'לאחר כל העבודה שהשקעת, את משליכה את הספר?' כן, אמרתי. סופר צריך לדעת לזרוק ואסור להידבק לחומרים רק מפני שהשקעתי כל כך הרבה עבודה. לפי חוקי הצדק, אם השקעתי כל כך הרבה, ראוי לכאורה שתצא יצירת מופת, אך זה לא מה שקרה במקרה הזה ולכן צריך לזרוק בדם קר. אהרן אמר שבשום פנים ואופן הוא לא יזרוק את השקיות הללו לפח ושאם אני מתעקשת, מוטב שאטריח את עצמי למכולה שבפתח היישוב. הוא העיר שלדעתו עלי לקרוא שוב את הטקסט לפני שאני מכריעה סופית".
היא החזירה את הטקסט לשלחן העבודה שלה ובמשך כמה ימים הציצה בו מרחוק, כאילו היה תיבת פנדורה. "חששתי לקרוא. חששתי שאגלה את גבולות עצמי, כלומר שאני כבר לא מוכשרת. יש לי זיכרון זוועתי ולא היה לי מושג מה כתבתי, כך שנשארה בי רק תחושת האכזבה. אבל בגלל ההפצרות של אהרן ניגשתי לקרוא. להפתעתי גיליתי שאני צוחקת. הטקסט די הפתיע אותי. אמרתי לעצמי שאם כך, זה לא ראוי לפח. בתום הקריאה היה לי ברור דבר אחד, שיש על מה לעבוד. משמע שצריך להתחיל לכתוב הכל מההתחלה".
הכל מההתחלה אצל אביגור רותם משמע לכתוב ביד; מחשב רכשה לראשונה לפני כשנה ורק אז למדה לעבוד על תוכנת וורד. היא לקחה איפוא עט חדש וצרור דפים לבנים, "כמו שאני אוהבת", והחלה לכתוב מחדש את הספר. היא עשתה זאת, היא אומרת, בחדווה רבה. איך עברה מדחייה לחדווה מהר כל כך? "היתה לי כבר גינה כמעט שלמה", היא מסבירה. "לא הייתי צריכה להמציא את הגלגל מחדש אלא רק קצת לגזום ולעדור פה ושם, ולנכש עשבים שוטים, ולשתול עוד כמה שתילים חדשים. סוף סוף הייתי יכולה לעשות את זה בהנאה ובלי פאניקה. כשהגעתי ליומן טרזין, שזה היה הפרק שתקע אותי קודם לכן, העפתי כ-80% ממנו ומשם ההגחה לפינאלה של הספר היתה קלה יחסית. הרגשתי שאני ממש דוהרת בעקבות הגיבורה כי היא כבר רצה וכל שנותר לי היה לרוץ בעקבותיה".
המציאות ומתנותיה המשונות
לויה קפלן, גיבורת "חמסין וציפורים משוגעות", היא דיילת שהתעופפה מהארץ, תרתי משמע, מתוך תשוקה עזה להתאייד, להיות תלושה ונטולת מחויבויות. ב-1994, לאחר כ-25 שנות היעדרות, היא שבה, עם השכלה מרשימה ביותר. קפלן שולטת בלטינית, היא בקיאה בארכיאולוגיה, במיתולוגיה ובהיסטוריה, הזיכרון שלה פנומנלי והיכולת שלה לצטט ממגוון נושאים רחב היא וירטואוזית. קפלן, שלא נישאה אף פעם ושאין לה ילדים, חוזרת למושב לא לבית אביה, פרופ' אוטה קפלן, כי אם לבית חברו הטוב דוידי, "רופא החרסים" הארכיאולוגים, שם היא יכולה לגלות מה בחרו להסתיר ממנה אביה המלומד, דוידי ובנו נחום, שהיה תאום הנפש שלה עד שטבע בכנרת ולקח עמו את סוד ליל אהבתם.
החזרה למושב של קפלן היתומה מאם היא מסע אל כל מה שבחרה לשכוח ולהשכיח כשברחה לחו"ל, ובמהלכו היא מגלה, בין היתר, את סוד-חייה של אמה. המסע אל העבר הוא גם מסע אל ישראל של פעם, אל הארץ של שנות ה-50 וה-60, ובמהלכו מתאפשר לאביגור רותם לערוך בחינה מחודשת של האוטופיה הציונית וגם של האידיאל הקומוניסטי שהכזיב. כל זה קורה ברקע השנה שבה התרחש טבח ברוך גולדשטיין במערת המכפלה והפיגועים רק הלכו ותכפו, ומה שנקרא "המצב" נראה בכי רע; הדברים מגיעים לכך שפועל ערבי הנחשד בהיותו מחבל מסוכן מסתתר במרתף ביתה של קפלן, תוך כדי שהיא מתחבאת בארון המטאטאים ומרגישה אווילה מוחלטת.
במוטו של הספר, משיר של יהודה עמיחי, נאמר: "ומי שזוכר את ילדותו יותר מן האחרים הוא המנצח, אם בכלל יש מנצחים". האם הספר אוטוביוגרפי?
"ממש לא, אם כי כדי להיות הגונה אסייג. הגיבורה היא בת גילי והאסוציאציות שלה ושל חבריה מילדות הן אסוציאציות משנות ה-50, אז ודאי שהשתמשתי במאגר שלי, אבל לא תמיד בדברים שקרו לי אלא בעיקר ברוח התקופה. דברים שעברנו, משחקים שהיינו משחקים או דברים שנהגנו להגיד. הטלאתי דמויות מכמה חברות שהיו לי. מעצמי הענקתי ללויה את השירות הצבאי שלי, שירתי בחיל אוויר בבקרה, ומשם היא קיבלה את אהבת הטיסות שלה. גם אני מאוד אוהבת לטוס ואני ממש באופוריה כשהמטוס מתרומם באוויר".
זה היה אתגר, היא אומרת, להמציא מישהי אחרת בת גילה. "הקול שלה למשל הוא צרוד והוא שונה מהקול שלי. הדיבור שלה הרבה יותר תוקפני מהדיבור הטבעי שלי. הראייה שלה הרבה יותר ביקורתית, כך שהתחפשתי למישהי אחרת וזה סוג מסוים של חוויה. רציתי שהגיבורה תהיה מישהי שחוזרת לכאן לאחר הרבה שנים, כדי שכל מה שהשתבש פה יקפוץ לה לעיניים. רציתי לכתוב ספר על הישראליות שגם יגע בשואה, למרות שאני לא משם ומשפחתי לא נספתה בשואה. הבנתי שלא אוכל לתאר הוויה ישראלית כפי שאני חווה אותה בלי שהשואה תיכנס".
אחרי ש-1993 "חמקה לה מתחת לידיים" מחמת האטיות בכתיבה, היא החליטה ש-94' תהיה השנה שבה מתרחשת העלילה, אבל "עד שלקח לי זמן לגבש את כל העמדות שבספר על טבח גולדשטיין כבר החלו הפיגועים, וכמעט שאיבדתי את התגובות הספרותיות לאירועים. החלטתי לגזור פיסות מידע מהעיתון ולהידרש להן יותר מאוחר בכתיבה. לא תיארתי לעצמי שהרצון לכתוב על ההווה, קרי 1994, ייגמר רק בשנת 2000. יצא שהמציאות נתנה לי לפעמים מתנות משונות שאני לא הייתי מעיזה להמציא. למשל שיהיה פיגוע ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום השואה. או למשל שבגטו וילנה היה איש ששמו ברוך גולדשטיין שהצליח להכניס נשק לגטו והשומרים לא עלו עליו. את זה מצאתי במסגרת השלמת השכלה שעשיתי לצורך הכתיבה".
ערכת תחקיר מקיף על גטו טרזין.
"לא קראתי רק על טרזין, אלא קראתי כל מה שהיה על המדף תחת הנושא שואה. במשך שנה וחצי קראתי מאות ספרים. גרתי אז לא רחוק מרמת אפעל והייתי מחוברת באינפוזיה לספריית יד טבנקין. יש לי זיכרון רע אבל אני קוראת מהר ובלעתי מדפים שלמים. סוף סוף קיבלתי תמונה תלת-ממדית ופחות או יותר מסודרת על מה שאירע בשואה. בדור שלי לא למדו על השואה, וגם לא הירבו לדבר על הנושא כי זה היה טרי מדי, ולא היו הרבה ספרי היסטוריה. כשהיו לי חברות שהוריהן היו ניצולי שואה, ידענו רק לפי המספר על היד. אף פעם לא שמעת סיפור על מה שהיה אלא רק משפט שנפלט במקרה, ומסביב לשואה נוצרה מין הילה אפלה. פה ושם שמענו מלים כמו 'קאפו' או 'יודנרייט' שהוטחו במישהו במין שיחה חצי מהוסה שכלל לא היינו אמורים לשמוע כילדים.
"כיוון שלא קיבלתי סיפור שלם, זה התיישב אצלי על פחדי הילדות מאגדות הנזל וגרטל והמכשפה אוכלת הילדים. עולם תת קרקעי מלא פחדים. כשקראתי לצורך התחקיר על ההיסטוריה של השואה מראשיתה ועד סופה, נורא כעסתי, כעס עצום שנבע מחוסר אונים, והיו לי סיוטים בלילות והרגשתי שאני חייבת לעצמי לדעת כמה שיותר, למרות שזו ידיעה שאינה נובעת מחוויה. זה היה התחקיר הגדול שעשיתי שהיה לו האימפקט הכי חזק. משם נבע הקושי עם יומן טרזין של אביה של לויה. בכל פעם שהייתי מנסה לחזור ולעבוד עליו הרגשתי שאני נכנסת למחילה. במסגרת העבודה נסעתי ב-99' למקום עצמו. חוויה מאוד סוריאליסטית ומזעזעת, לראות שהמקום שבו התרחשו זוועות, אין בו היום אות קין לא על הנוף ולא על הדרכים. השוחט שחט והשמש זרחה".
לויה קפלן היא חסידה גדולה של ציפורים וגם מבינה בהן. יש בספר ציפור שהיא מכנה דובצ'ק, ואחרת ששמה בז'ז'ינה, והבולבולים שנקראים "התליינים", ועורבני שיש לו שם של קיסר רומאי, גרולוס גונדריוס.
"למדתי לטינית לכבוד הספר. ישבתי ומצאתי אמרות כנף בלטינית. האתגר היה לבנות תהודה אסוציאטיווית שונה מתיבת התהודה האישית שלי, וכדי לדעת דברים שלא גדלתי ולא חונכתי עליהם, הייתי צריכה ללמוד ולקרוא. כך גם עם הציפורים. הרעיון הראשון היה שהגיבורה תהיה צלמת ציפורים, ולראשונה בחיי התחלתי לשים לב ליצורים האלה שמתעופפים סביבי. מאוחר יותר השתנה מקצועה של הגיבורה כי רציתי מישהי שחוזרת ארצה לאחר הרבה שנים. הציפורים נשארו בספר".
קדושת הבועה
אביגור רותם נולדה בבואנוס איירס ב-46'. אביה, אפרים גורמן, עורך דין, ואמה, בתיה חידקל, מורה לאנגלית, הכירו בתנועת הנוער מכבי ("מכבאוס") והיו בה מדריכים. המשפחה הגיעה ארצה ב-50', וכעבור שנה נולדה אחותה דפנה, כיום מורה לאמנות. "מוצרט…", ספרה הראשון, מגולל את קורותיהן של שתי משפחות מהגרים בדרום אמריקה של ראשית המאה הקודמת. משפחה אחת מתיישבת בבואנוס איירס והשנייה במאר-דה-אורו ונוצרים ביניהן קשרי דם רוויי מסתורין. ברומן רחב היריעה, שנכתב בהשראה "מאה שנים של בדידות" של מרקס, היא עשתה שימוש בשמות של בני משפחתה.
את המסע לישראל היא זוכרת במעורפל. תמונות של צוהר החלון העגול באונייה "קונטה גרנדה", האופן שבו סידרו את המיטות. מנמל חיפה נסעה המשפחה לקיבוץ מפלסים, על גבול רצועת עזה, שהוקם על ידי חניכיהם של הוריה, שהיו "בעלי נטיות ציוניות חלוציות מובהקות". כשהגיעו לארץ הורי אביה ב-54' ולא נמצא עבורם סידור בקיבוץ, עברה המשפחה לשכונה נווה זית בלוד, שם פתח סבה חנות למכשירי כתיבה. כבר אז, בגיל שמונה, החלה לכתוב. "כבר במפלסים השתלטתי בקלות על הקריאה ומאז אני נגועה. הכתיבה היא אולי הצד השני של מטבע הקריאה. מוזר אולי שמה שרציתי להיות עד גיוסי לצה"ל היה דווקא רקדנית, ולקחתי את זה די ברצינות".
ב-55' עברה המשפחה לרמת חן. אביה עבד במחלקת העלייה של הסוכנות וטיפל בעולים מדרום אמריקה. היא למדה בתיכון בליך וכל השנים כתבה שירים למגירה. "מה שנשאר בכמה מחברות אולי מסתובב עדיין אצלי אבל אני לא יודעת איפה". ב-64' התגייסה לצה"ל ושירתה כאמור בחיל אוויר, ואחר כך השלימה לימודים לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב בחוג לספרות עברית ולספרות אנגלית, וגם קיבלה תעודת הוראה כדי שיהיה ממה להתפרנס. ב-71' נישאה לדניאל רותם, עורך דין, ונולדו שני בניה, איתמר, 28, במאי קולנוע, ואריאל, 26, סטודנט לתקשורת. היא עבדה כמורה בכפר הנוער בן שמן ומאוחר יותר, לאחר גירושיה ב-83', חזרה לבליך כמורה לספרות והבעה. כל השנים האלה היא כתבה שירה, פירסמה מאמרים והעבירה סדנאות לכתיבה יוצרת, וקראה וקראה.
לפרוזה ניגשה ללא תכנון. "ב-81' חזרתי מתערוכה שעשו בבית הספר היסודי ברמת אפעל, שם למדו הבנים על מאה שנות ציונות. התערוכה, מעשה ידי הילדים, ריגשה אותי ואמרתי לעצמי שגם לנו היו מאה שנות בדידות, בהקשר של מאה שנות ציונות, ובמיוחד חשבתי על השפה העברית – היפהפיה הנרדמת שקמה משנתה והפכה לאט לאט לשפה חיה, מדוברת, גמישה ומשתנה. לא חשבתי שאכתוב רומן אלא משהו על בדידותה של העברית. כתבתי בחופשות שלי כמורה, ובמהלך שלוש השנים הראשונות לא ידעתי אם יש לי רומן. לפתע דמויות קרמו עור וגידים ועלו דמויות דוברות עברית ודמויות שמדברות ספרדית ויידיש (אני יודעת ספרדית אלמנטרית ויידיש למדתי). לא ניסיתי להתחקות אחר השורשים האמיתיים של המשפחה שלנו, אלא התייחסתי לעובדות המוכרות לי כמין נקודות מוצא שחיברתי ביניהן בצורה פרועה".
את מתארת את הכתיבה שלך כתהליך שהאקראיות שולטת בה.
"אני זקוקה לה כמו אוויר לנשימה כי זה מעניק לי את תחושת החופש והחירות. אני לא חייבת דבר לאיש ואני יכולה לגמור ספר בתאריך שנוח לי. אני לא חייבת להשביע את רצונו של מו"ל כלשהו ואני לא חייבת לכתוב בשפה שהכל מבינים. חלק מהתלונות ששמעתי על כתיבתי היו שאני כותבת בעברית קשה מדי. אמרו לי קוראים שהם זקוקים למילון עברי-עברי. מה לעשות? כדי לכתוב אני זקוקה לתחושת חופש מוחלט והוא כולל את התחושה שאם לא יעלה רצון מלפני, אזרוק את החומר הכתוב. לא התחייבתי להוציא לאור ספר כל שנתיים. את 'מוצרט' כתבתי משנת 81' והספר ראה אור ב-92'".
מדוע את מסרבת לקרוא ביקורות שנכתבות על ספריך?
"כדי שלא להעליב איש וכדי שלא לצאת שקרנית, אנסח זאת כך: אני משתדלת ככל יכולתי לא לקרוא ביקורות. הדבר נובע קודם כל מפחדנות ולא מאומץ. זה התחיל לאחר ש'מוצרט' ראה אור. חששתי שיקרעו אותי לגזרים ושזה יגרום לי לטראומה. מאוחר יותר, כשהפכתי את העניין הזה לפרינציפ, הבנתי שיש בזה דבר מה מעבר לרצון להתגונן. מה שקוראים היום בספרות 'אפקט תורת ההתקבלות', ועל כך קראתי כמה מאמרים שבהחלט נשמעו לי משכנעים. במאמרים הללו נבדקה התפתחותו של סופר כתגובה לתהליך התקבלותו על ידי הקהל והביקורת, והתקבל הרושם שיצירה שלא זכתה להד גרמה ליוצר להפנים את המסר, והוא ניסה ליצור תוצר מסוג אחר. אני לא רוצה לחשוד בעצמי שהנה אני מגיבה למאמר כזה או אחר, ומשנה משהו מפני שהביקורת אהבה או לא אהבה. זה חלק מאובססיית החירות שלי, ואני מנסה לחיות עד כמה שאני יכולה כבלתי תלויה במה שיכתבו, כדי שאוכל להמשיך ולהקשיב רק לעצמי. אני מעדיפה לשמור על בועה סגורה וזה גם מסביר אולי את ההכרעה לחיות באבטליון, יישוב שעוזר לי לחיות בבועה ולא להיות חלק מן הבחישה המתמדת של מה שנקרא הברנז'ה. אני קוראת עיתוני סוף שבוע בדילוגים ואני מתעכבת על המוספים הספרותיים, ואם אני רואה ביקורת על ספר שלי אני מניחה את העיתון".
איך את מצליחה להתאפק?
"יכול להיות שלו לא הייתי מתאפקת, מה שהיה קורה לי זה מחסום מהבחינה הרגשית. זה לא אומר כלל שאני מזלזלת בביקורת. אני עצמי כתבתי על ספרים, אבל אני חייבת לשמור על הבועה".
האם נעלבת שעד היום אף מוסף לא הכריע לטובת ראיון מקיף אתך?
"הספר נמכר בעשרת אלפים עותקים ללא הפורמט השיווקי המקובל. אנשים אוהבים את הספר ואני מקבלת מכתבים ושיחות טלפון וזה עולה גם מהמפגשים עם הקהל. התגובות חמות ומרגשות. בשפת התיכון הייתי אומרת שהתאכזבתי לטובה. התגובות החמות של קוראים החזירו לי את האמונה בספרות הטובה, אם תסולח לי השחצנות. לא הכל רייטינג וצלצולים. מתברר שיש ספרים שמפלסים את דרכם בשקט".
הולכת עד הסוף
בהקשר של הדיון בספרות הנשים הישראלית, אחת המעלות של "חמסין וציפורים משוגעות" היא שגם ילידות 1950 ואילך תמצאנה את עצמן בספר, למרות שנכתב על ומאת ילידת 46'. האמיתות שבספר אינן תלויות בזמן. בעיני אביגור רותם הן גם אינן תלויות בנשיות. "אם הגיל שלי וההסתגרות בבועה השפיעו על הספר, הרי שזה במינון נמוך. על הספר השפיעה השקפת העולם שלי ותחושת העולם שלי מגיל צעיר, עוד לפני פרוץ הפמיניזם לעולמנו, שקודם כל אני בן אדם, ואשה היא תת-סעיף של המקרה בן אדם. כשאני כותבת אני מרגישה בראש ובראשונה כאדם שמעניינים אותו הרבה מאוד דברים, ואלה דברים שיכולים להיחשב כנשיים או כגבריים. אני פשוט לא מבדילה בין השניים כחוויה. אני מכירה את הגישה הנפוצה שגברים ממאדים ונשים מנוגה, ואני מוצאת שזה גורם עוול לשני המינים, כי זה מגדיר ומכניס אותם לתוך מערכת של ציפיות. לפעמים אתה עלול להתנהג לא כפי שאתה באמת אלא לפי מערכת הציפיות שנבנית סביבך".
יכול להיות שזה קשור בביוגרפיה האישית שלה, היא מעירה. "כמו שאת רואה גובהי 1.72 מ', ולגובה הזה הגעתי בגיל 14. תמיד הייתי גדולה וחזקה, לא רק פיזית. הנושא של אשה קטנה-חלשה הוא בפירוש לא חלק מהחוויה שלי, והיה ביכולתי לראות בנים נמוכים יותר וחלשים ממני. מה זה משנה אם אתה חזק או חלש, נועז או הססן, הרי זה לא קשור בשאלה אם את גבר או אשה. ההפרדה הזו לא משחקת אצלי תפקיד ואני מיד ששה להפריך אותה, כולל בכתיבה. אני לא אוהבת את האמירה נוסח דיראס שנשים כותבות מהרחם. קשקוש גמור. תארי לעצמך סופרת שנאלצה לעבור כריתת רחם. כולנו כותבים וכותבות מאותו מקום – מהראש. אפילו עשיתי מין בחינת זוטא לקהל בכמה פעמים שהתבקשתי לדבר על ספרות נשים, הכנתי כ-20 קטעים מיצירות ספרות לא מוכרות וביקשתי לנחש את מין הכותבים. ב-70% מן המקרים המנחשים טעו, בגלל הראייה הסטריאוטיפית. יש בעיה. הקוראים מסתכלים על הכריכה, אם הספר נכתב על ידי מחבר או מחברת, ואז נכנסים לקריאה עם ציפיות שלפעמים מכתיבות את הממצאים".
דוגמה?
"למשל שולמית הראבן, סופרת שאני מאוד מעריכה. היא כתבה פעם ספר בשם 'החוליה' וחתמה בשם טל יערי. כמובן המבקרים התייחסו לספר כאילו נכתב על ידי גבר, וכיוון שהספר עסק בעניינים גבריים לכאורה, נוסח ריגול, אז ישר הסיקו שהכותב הוא גבר".
איזה תכונות אפשר למצוא באופיה של אשה שהחופש הוא תנאי קיומי בשבילה עד כדי כך שהיא מכורה לחיים בבועה סגורה?
"אני אדם המתמכר לכל דבר. אני הולכת עם כל דבר עד הסוף. אם אני קוראת, אז אקרא כל מה שאני יכולה לשים עליו יד. אין לי יד חזקה על רסן ההתמכרות שלי. כשאני מבשלת, זה תמיד יותר מדי. אני עושה פרויקט, אז אני שוקעת בו עד הסוף. אני לא יודעת לעמוד מן הצד גם לא בחיי הרגשיים. אני חפה מכל שיקולי כדאיות ואשקיע כל זמן, מאמץ וגם הוצאות כספיות".
יהיה גם נכון להגיד, במקרה שלך, שהחיים מתחילים בעצם אחרי גיל 50?
"בהחלט, לפחות בנקודה שבה אני נמצאת בחיי. יש לי הרגשה של שחרור עצום מחובות ומהתחייבויות ובעיקר מהצורך להרשים. שאלת אותי על התצלום לעיתון לצורך הכתבה. לא אכפת לי שלא אצא יפה. אני אחרי כל זה והשחרור הוא עצום. שני הבנים שלי בוגרים ועצמאיים ואני לא עושה עוול לאף אחד. אף ילד לא בוכה או צווח מעבר לכתפי, ואני יכולה רק לשבת ולכתוב. לשבת וליהנות".
פורסם בעיתון הארץ
