הקלילות בה משתמשת אורלי קסטל בלום בספרה החדש, "הרומאן המצרי", מתעתעת בקוראים, משום שהיא סוחפת אותם לתוך מערבולת של סאגה משפחתית שקורותיה משתלבים במתרחש סביב – כך מתקבלת יצירה מוצלחת שנעה בין אי נוחות לחיוך ובין ביקורת מושחזת וקרירה לחיק המשפחה החמה
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
סאגה משפחתית היא סוגה ספרותית אהובה שהרבו לכתוב בה במאה העשרים, ועדיין מעוררת עניין משום רוחב היריעה שהיא מספקת לקוראים על אודות משפחה או כמה משפחות לאורך תקופה ארוכה (כמה דורות בדרך כלל). החיבור בין הפרטי (קורות המשפחה המדוברת) לחברתי-לאומי (קורות החברה והמדינה במהלך אותה תקופה שבה מתרחשים קורות המשפחה) הוא אלמנט נוסף המקנה לסוגה את האהדה הנצחית כלפיה.
בין הסופרים המרכזיים שכתבו, בין השאר, בסוגת הסאגה המשפחתית ניתן למצוא את סיגריד אונדסט, תומאס מאן, גבריאל גרסיה מארקס וזיידי סמית; ובישראל: עירית לינור, יהודית קציר ושולמית לפיד. אל החברה הזו מצטרפת עתה אורלי קסטל-בלום עם ספרה החדש, "הרומאן המצרי".
גיבורת הסיפור היא "הבת הגדולה", בתם של ויויאן וצ'ארלי; הוא נצר למשפחת קאשתיל שעלתה ממצרים בשנות החמישים של המאה העשרים על ידי "השומר הצעיר", ויחד עם חברים נוספים מהגרעין המצרי הוא התיישב בקיבוץ עין שמר, גורש בעוון סטליניזם, התיישב בתל-אביב וחי כל חייו בקונפליקט מתמיד. סיפורה של ויויאן דומה, אך משפחתה היא נצר לבית האב היחיד שלא מסופר עליו ביציאת מצרים, משום שסירב למשה רבנו ונשאר שם.
אל הבת הגדולה והוריה מתווספות דמויות רבות נוספות, הקשורות למשפחה או סובבות אותה, בעוד הסיפור נע לחילופין בין תקופות שונות בהיסטוריה ומיתוסים, ומגולל את קורותיהן על הכישלונות וההצלחות, המאבקים וההפסדים, השמחות והרגעים הקשים, המיתות והלידות.
יסודות אוטוביוגרפיים מופיעים ביצירה זו, בראש ובראשונה דמויות ההורים של "הבת הגדולה" – ויויאן וצ'ארלי – אבל לאמיתות הדברים או הרלוונטיות שלהם לסיפור המעשה, אין ערך עלילתי של ממש. שכן, למעשה, מבחינת הסיפור הדרמטי,
מה שנמסר ברומאן מופיע מתוך גחמנות כמעט, תודעה פזורה שאינה מבדילה בהכרח בין עיקר לטפל.
כמצופה מקסטל-בלום, גם מהלך כאוטי שכזה מעוצב ומלוטש לעילא. אך אין בכך משום להמעיט מהעוצמה הגדולה של הטקסט להתל בקוראים, להכניס אותם למערכת של חוקיות לא סדירה שמרכז הכובד שלה הוא רגשי, אסוציאטיבי, סימבולי ואנלוגי, ולא כנהוג בסאגה משפחתית שבה קו העלילה והסיפורים המשפחתיים הם המהותיים.
בסיפור המשפחתי – שמקורותיו בימי האינקוויזיציה, בגירוש ספרד, וסופו בעידן הפייסבוק – נמצא שילוב מרתק ומושך של אירועים דרמטיים יחד עם פרטים שוליים ועודפים; אלימות, נידוי, גירוש, חולי ומוות, לצד רכילות, גחמנות, פרודיה והגזמות שהן לעתים מקאבריות ולעתים סאטיריות.
קסטל-בלום מפרקת את החוויה האינטנסיבית של סאגה דרמטית, ויוצרת חוויה חדשה: על פני השטח היא משמרת את התבנית שמחברת בין הפרטי לחברתי-לאומי אשר מעוררת עניין אצל הקוראים שנהנים לעקוב אחר קורות המשפחות לאורך שנים רבות, אך בעומקה של היצירה ניצב ערעור מתמיד של היסודות ההיסטוריים, הביוגרפים והדרמטיים שמוביל לתחושה של אי-נוחות.
במקום מתח, עניין והנאה מהעלילה – שהאלמנטים המרכיבים אותה אמורים לנסח איזושהי עמדה או תביעה כלפי הדמויות (כלומר, המשפחות) – אנו חשים במן אבסורד ששורה בכול. אבסורד שבא לידי ביטוי בחוסר הרלוונטיות של פרטים מסוימים, בהקצנה של אנלוגיות ובהיפוך של דרמטי לקומי כאשר איננו מצפים לכך.
בגב הספר נכתב כי זהו ספר "על כיליון ועל שברונם של אידיאלים ושל חלומות גדולים; על אי הרלוונטיות של התום לישראל של ימינו". זוהי קביעה נכונה מאוד, אך היופי הוא שהתמות השחוקות הללו הופכות תחת החספוס של כתיבתה של קסטל-בלום למערכת ססגונית, קרנבלית אפילו, ולכן הביקורת המוצגת בו יחד עם התיעוד הנוגע ללב של השיברון מובעים לרוב במפגן של אירוניה.
אך זו אינה אירוניה חיצונית למסופר, אלא כזו הנטועה בו עמוק ומוליכה את המספרת המתנערת מכל סממן של סנטימנטליות שדובקת לא פעם ביצירות בסוגה זו.
כך למשל, בחלק מוקדם של הרומאן נכתב על טנטורה, אליה מגיעה הבת הגדולה בבגרותה, כשהיא מלווה את "הבת היחידה" (שהיא בת דודותה). "הים נראה נקי מאוד ועמוק כבר אחרי כמה צעדים", נכתב שם, ומייד אחר כך: "למרות ההזדמנות הגדולה שהייתה לאושר יחסי – ים, ילדים, שמש – קיננה שם בעצם אומללות גדולה."
על הילדה שבוכה במים מוסיפה המספרת: "מי חלם אז שהילדה בדיוק מפתחת מחלה כרונית אוטואימונית משל עצמה, ומשום כך היא בוכה במים?" ולאחר מכן, מגיע קטע נהדר נוסף: "כולם אכלו בכל פה חוץ ממי שהיו לו הפרעות אכילה, או שהיתה לו דיאטה מיוחדת, כמו לבת היחידה, או שהיה לו מישהו שפיקח עליו, כמו ויטה, שכל מה שהכניס לפיו לא חמק מעיניה של אדל – לאמתו של דבר הופרעה שם האכילה של כל מי שסעד את לבו באותה ארוחה, פרט לבן הקטן של הבת הגדולה, ששום דבר לא הפריע לו לאכול".
קטעים כאלו הם שהופכים את הרומאן הזה, עבורי, ליצירה מוצלחת כל כך. החיוך ואפילו הצחוק שעולים גם מתיאור מצבים קשים ולא נעימים, האירוניה הדקה, הגיחוך שבפירוט המיותר כדי ליצור מצג שווא (במקרה זה מכוון ואירוני, כאמור) של מלאות ריאליסטית של קורות משפחה – אלו מופיעים לאורך כל הרומאן והם חזקים בהרבה מהאנלוגיות בין הדמויות והאירועים מהעבר וההווה של סיפור המעשה.
יש בהם כדי לחזק את האבסורד ואת ערעור היסודות של הסוגה, ולנוע בין קריאה ביקורתית את החברה הישראלית, למשל, התרגשות ממוטיב הגירוש החוזר שוב ושוב, והיסחפות אחר הנימה הייחודית של המספרת, שאף על פי שהיא חיצונית
לסיפור היא במידה רבה הולכת יד ביד עם הגיבורה, הבת הגדולה.
הבחירות שעשתה קסטל-בלום ברומאן זה – הלשוניות, המבניות והתמתיות – מצוינות. היא מצליחה לגרור אחריה את הקוראים בעניין והשתאות. היעדר מתן שמות לכל הדמויות, למשל, והקלילות שבה נמסרים כל האירועים – קלילות מתעתעת שכן בלבה חספוס ודחיפות – מובילים לנטרול של הפסיכולוגיה של הדמויות והאירועים על אף שחיבורים תמתיים ורגשיים נעשים מבלי משים. כמו תמיד, היא אינה מבקשת לתת הסברים ולהעניק משנה תוקף לפעולות והמצבים, אלא לתאר אותם בהוויה קצבית ומסחררת, שמולידה גם הפעם חוויה קריאה ייחודית.
פורסם בעיתון הארץ
