דואט בביירות הוא ספר מתח מאת מישקה בן דוד, שיצא לאור בהוצאת כתר בשנת 2002. את הספר ערך אורי אדלמן.
הספר הוא מותחן בדיוני המסתמך על אירועים דוגמת ניסיון החיסול של ח'אלד משעל בירדן בשנת 1997, מבצע אביב נעורים וחיסול מנהיג הג'יהאד האסלאמי ד"ר פתחי שקאקי במלטה בשנת 1995. הספר מתמקד במערכת היחסים שבין לוחם "המוסד" למפקדו בעקבות מבצע כושל בביירות. בין קוראי הספר שהתרשמו ממנו עמוקות היה גם מאיר דגן, אשר כלל את הספר בחומר הקריאה הדרוש לו עת התכונן לתפקיד ראש המוסד.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
ספר זה צמח מתסריט שכתב המחבר, איש מוסד לשעבר. מקריאה בספר, מובן מדוע זכה התסריט לשבחים ולפרסים: מישקה בן דוד יודע לכתוב ברהיטות, ליצור עלילה מרתקת, לברוא מצבים מותחים, לשמור על קצב מסחרר ולשזור באמינות קטעי אקטואליה.
רונן, סוכן מוסד, הודח בשל כישלון שנתלה בו – הוא היסס ללחוץ על ההדק ולחסל בכיר בחיזבאללה משום שבתו הקטנה הופיעה לפתע. רונן הפגוע יוצא לביירות על דעת עצמו כדי לסגור לבדו את החשבון עם אותו בכיר. ההשלכות על המוסד ועל מדינת ישראל עלולות להיות הרות אסון. גדי, מפקדו, לשעבר חברה של אשתו, יוצא לעצור בעדו. בביירות מתפתח מרדף דרמטי, בד בבד עם מבצע חילוץ מסובך שמפעיל המוסד. תוך כדי כך אנו מתוודעים לקודים הפנימיים של המוסד מפי מי שהיה שם באמת, מגלים מערכות יחסים מסובכות ומעומתים עם דילמות כואבות: האם יש לצאת למבצע חשוב גם אם לא הושלמו ההכנות לו? היכן נעצרת האחריות לכישלון? מדוע עשרות הצלחות מתקבלות כדבר מובן מאליו ואילו כישלון אחד מביא להדחה? האם כדי לחסל אויב מותר לפגוע בחפים מפשע?
לא כל תסריט טוב חייב בהכרח להוליד ספר טוב. בדרך כלל, התהליך הוא הפוך, וגם אז אין ערובה להצלחה (מסופר על העכברים שחדרו לבית קולנוע, כירסמו את הסרט "מלחמה ושלום", והסכימו כי הספר היה טוב יותר). הידיעה שספר זה צמח מתסריט עושה לו עוול, שכן המבקר קורא בין השורות ושואל את עצמו אם הדמויות – שהנן בדיוק מה שסרט עלילתי משובח דורש – מורכבות דיין כשהן נפרשות על דפי ספר; האם הדיאלוגים, שהם ארוכים מדי לסרט, לא הושמו בפי הדוברים בידי המחבר תחת שישכנעו אותנו כי הם נובעים באופן אותנטי מהדמויות; האם רונן וגדי, שני הגיבורים העיקריים, אינם דומים מדי זה לזה, כאילו נוצקו באותה תבנית של המוסד: שני טנורים, והרי דואט מוצלח מושר בדרך כלל בין בעלי קולות שונים.
נכון, בספר אי אפשר לבנות דמויות באותם אמצעים חזותיים ההופכים את הקולנוע למדיום אפקטיווי כל כך. לחלופין, סרט אינו יכול להקדיש קטעים ארוכים לבנייה אטית של דמויות, כמו שעושה, למשל לה קארה בספריו (שלושים עמודים על סמיילי, הפקיד האפור, לכאורה, מחטט בניירות). מצד שני, המקור התסריטי מעניק לספר זה את כוחו העיקרי – העלילה הסוחפת שלו, והקורא רואה כל העת לנגד עיניו את האקשן הקולנועי המשובח הבוקע ממנו: את המרדף המסוכן ברחובות ביירות, את הדיונים רוויי המתח במשרדי המוסד, את לוחמי המוסד בבטן המסוק מעל לבנון, ועוד. כך או אחרת, תסריט או ספר, השורה התחתונה היא שנהניתי מאוד מ"דואט בביירות", שממנו עולה ניחוח ישראלי רענן, לא מזויף, עכשווי.
הנשים בספר, הגם שהן שרויות רוב הזמן מאחורי הקלעים, ממלאות תפקיד חשוב מאוד. אין מדובר רק בסוכנת המבצעית שרון, שאחרי פעולה מסובכת במעמקי איראן זינקה עם רונן הנשוי לפנסיון דרכים הררי קטן ושם הוא נרעש מ"הריגוש שיכול להביא המגע השונה של גוף אחר… איזה קסם יש ברגליים ארוכות ודקות שחובקות את מותניו" (הקורא מקווה בכל לבו שהם אכן שומרים את עירנותם לפעולה המבצעית, ועושים את זה רק אחריה).
הגיבורות האמיתיות הן נעמה והלנה, נשותיהם של רונן וגדי, הנשארות מאחור ומגדלות את הילדים בזמן נסיעותיהם התכופות והממושכות של הבעלים, המנסות לפתוח את סגור לבם ומעניקות להם רוך ותמיכה איתנה כאחת. בספר זה בן דוד מצדיע לנשים הללו, ואין ספק שהוא מבטא כאן תחושות חובה, אולי אפילו אשמה, של רבים במוסד ובמערכות תובעניות אחרות, כלפי בנות זוגם.
לבן דוד בטן מלאה על החברה הישראלית. רונן, בזמן השעייתו, יושב לראשונה בחייו בבתי קפה, "מוקף בברוקרים מהבורסה, בעיתונאים, בהומואים קרחים עם עגיל, שלא שמים קצוץ על שום דבר חוץ מהכסף ומהזיונים שלהם, אבל הם מנהלים את המדינה". גדי נותן לו את התשובה הנכונה: "כשהסתובבנו בפלוס ארבעים בטהרן ידענו שאנשים יושבים במיזוג בבתי קפה בשינקין, ושזה בסדר, ושאנחנו עושים את זה, בעצם, בשבילם". לעומת זאת, על דבר אחד הם מסכימים: האויב הגרוע מכולם אינו החיזבאללה, לא האיראנים, אפילו לא סדאם חוסיין. האויב השנוא ביותר על המוסד הוא לא אחר מאשר העיתונאי. הוא ניזון מהדלפות (אגב, מי מדליף לו?), הוא בונה תיאוריות דמיוניות על בסיס פיסת מידע, הוא לועג ברשעות חולנית לכישלונות המוסד. רונן נוקם בעיתונאי הבזוי כשהוא מושיט רגל במסעדה וגורם לו להשתטח ארצה עם צלחת פסטה. לאור יכולתו האדירה של המוסד, ששמץ ממנה מתגלה בספר זה, לו אני עיתונאי העוסק במוסד, הייתי מבין את הרמז ושוקל להחליף מקצוע.
פורסם בעיתון הארץ
