היא לא חשבה שהרצאת הלהיט שלה על פמיניזם תעניין יותר מכמה אנשים וחששה שהקוראים יתקשו לקבל את הרומן "אמריקנה", שיצא בעברית אחרי שהיה להצלחה מסחררת. הסופרת הניגרית שוחחה עם וואלה! תרבות על נשים חזקות, פליטים סורים ועריכה אובססיבית.
(ניתן להשיג את ספריה בספריית הקורא העברי)
שמלה כתומה עם רוכסן, גזענות סמויה של ליברלים, אפריקנים באמריקה ואפרו-אמריקנים, כתיבת בלוג מצליח, קינואה עם פטה ועגבניות, שיער כאתר של דיכוי וגנרטור לייצור חשמל כסמל סטטוס – ומעל לכל אהבה גדולה ויפה, בלי פשרות. זה העולם העשיר, המרהיב ברובו והכואב לפרקים, של הרומן "אמריקנה" מאת הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. הוא מגולל את סיפורה של צעירה מבריקה ששמה איפמלו ומלווה אותה מנעוריה בניגריה, דרך ההגירה שלה לארה"ב לצורך לימודים אקדמיים וכלה בהחלטה לשוב הביתה – עלילה הממוסגרת על ידי ביקור בסלון יופי של מהגרות אפריקניות שבו עושים צמות ואוכלים את הראש במשך כמה שעות טובות.
"אמריקנה", שיוצא כעת בתרגום לעברית, ראה אור לראשונה לפני כשנתיים וחצי. קדמו לו הרומנים "היביסקוס סגול" שעוסק במשפחה הנשלטת בידי אב אוטוריטרי, "חצי שמש צהובה" על מלחמת האזרחים בניגריה וכן ספר הסיפורים הקצרים "כרוך סביב צווארך". מי שיקרא את "אמריקנה" כעת לא יופתע מההצלחה שלה זכה הרומן הכובש הזה. מקומו ברשימת הספרים הטובים ביותר של "הניו יורק טיימס" לשנת 2013 נראה כעת טבעי – גם אם הסופרת עצמה לא צפתה את הצלחתו, כפי שהיא אומרת בריאיון טלפוני לוואלה! תרבות. בכלל, דצמבר 2013 היה חודש מלהיב עבור אדיצ'יה וספרה החדש. כמה ימים אחרי שרשימת סיכום השנה של העיתון היוקרתי הקפיצה את "אמריקנה" במעלה רשימת רבי המכר של "אמזון", תקעה הסופרת יתד בפסגת תרבות הפופ העולמית: קולה העמוק הדהד באוזניהם של מאות אלפי בני אדם, שרכשו את האלבום שביונסה שחררה במפתיע.
"אנחנו מלמדים ילדות להקטין את עצמן", נשמעת אדיצ'יה אומרת החל מהדקה ה-1:26 בשיר "Flawless", "אנחנו אומרים לילדות: אפשר שתהיה לך אמביציה, אבל לא יותר מדי. את צריכה לכוון להצלחה, אבל לא להיות מצליחה מדי – אחרת תאיימי על הגבר". השיר, שטבע את ביטוי ההעצמה העל-זמני "התעוררתי ככה", מסמפל פסקה שלמה מהרצאה שנשאה אדיצ'יה בכנס TEDx שעסק באפריקה, הרצאה שכותרתה: "We Should All Be Feminists" ("כולנו צריכות/ים להיות פמיניסטיות/ים"). בהרצאה בת שלושים הדקות, שנצפתה מאז כמה מיליוני פעמים ביוטיוב, אדיצ'יה מסבירה בפשטות נחרצת כיצד אפליה מגדרית פוגעת בנשים ובגברים כאחד, ומדוע אין לה מקום בעולמנו. בשבוע שעבר נודע כי הספרון המבוסס על ההרצאה יחולק לכל תלמיד ותלמידת תיכון בשבדיה. או במילים אחרות: זה עתה קיבלתם רעיון מושלם למתנה לכל בת ובר מצווה.
האם כשעבדת על ההרצאה ידעת שאת כותבת משהו עד כדי כך שימושי?
"ממש לא. בכלל לא הייתי בטוחה שהאנשים בחדר יתעניינו במה שיש לי לומר. פמיניזם הוא מילה שלאנשים לא נוח איתה – ואני חושבת שזה תקף גם לגבי גברים וגם לגבי נשים. זה היה כך בזמנו, וזה כנראה עדיין המצב, גם אם במידה פחותה. כשהחלטתי לדבר על זה, חשבתי שאולי לכמה אנשים יהיה אכפת, לא האמנתי שתהיה לזה משמעות כה גדולה בעבור כל כך הרבה אנשים".
אפרופו פמיניזם, גיבורת "אמריקנה", איפמלו, היא בחורה אדירה והיא יודעת את זה. משום מה, אין הרבה דמויות כאלה בספרות. האם לקחת זאת על עצמך כמשימה – לכתוב דמות שנשים בכלל ונשים צעירות בפרט יזדהו אתה?
"לא ממש. אני מכירה את איפמלו היטב, לא הייתי צריכה להמציא משהו שלא קיים. מבחינתי, כוח נשי הוא דבר נורמלי, לא משהו יוצא דופן. נשים הן בני אדם – ומשום כך לנשים יש כוח. אבל באיפמלו יש גם רגישות ופגיעות, היא מתמודדת עם הרבה דברים לא פשוטים. זאת לא היתה 'משימה' מבחינתי, משום שאני בעיקר מתעניינת בייצוג של העולם כפי שאני רואה אותו. אם בשביל אנשים אחרים העולם מלא בנשים חלשות – מבחינתי זה פשוט לא המצב. כל הדמויות הנשיות המרכזיות שלי משקפות נשים שאני מכירה ונשים שאני אוהבת".
מרגישים שאת אוהבת את איפמלו.
"כן… אפילו שלפעמים היא היתה מעצבנת בעיניי. גם בחיים וגם בספרות, אני נמשכת לנשים שיש להן טקסטורה, נשים שמאפשרות לעצמן להיות שמחות ועצובות, שרוצות להיות הן עצמן ולא מה שהעולם רוצה שהן יהיו. ואני חושבת שאיפמלו היא כזאת".
קצת על תהליך הכתיבה שלך: "אמריקנה" הוא ספר מהנה מאוד לקריאה, ונדמה לי שאת סופרת שמתייחסת ברצינות לעניינים כמו כיף ויופי, ועובדת קשה כדי שהטקסט יצא בדיוק כפי שאת רוצה. זה נכון?
"כן, אני מנסה לעשות זאת. אני תמיד אומרת שהכתיבה היא לא החלק המעניין אלא השכתוב – ואני עורכת בצורה די אובססיבית. אני רוצה להרגיש שהמשפט נכון, ואני לא יודעת מה זה בדיוק אומר, זה מאוד אינטואיטיבי. אם אני מרגישה שמשהו לא נכון, אני ממש מתאבססת על זה. אני לא יודעת אם זה כך גם בכל הנוגע לבניית הנרטיב. קצת קשה לי לדבר על התהליך היצירתי שלי כי אני לא חושבת שאני מודעת אליו עד הסוף".
אחד הנושאים המרכזיים ב"אמריקנה" הוא הגירה. גיבורי הרומן הם אנשים משכילים, בני מעמד הביניים, שמהגרים למערב ולפתע נאלצים להתמודד עם עוני ונקלעים למצבים שלא חשבו שייקלעו אליהם. מעניין לחשוב על כך בזיקה לדיון שמתנהל כיום במשבר הפליטים: קל לשכוח שלעתים מה שמבדיל אנשים שחיים בנוחות לאנשים שנעקרים מבתיהם הוא מזל.
"כן, בהחלט. כמובן לא חשבתי על זה כשכתבתי את 'אמריקנה', אבל זה נושא משמעותי מאוד מבחינתי. אני חושבת שזה עצוב ומחריד ובלתי מוסרי – האופן שבו אנחנו מאלצים אנשים לאבד את כבודם רק משום שהם איבדו את בתיהם בגלל מעשים שלא הם אחראים להם. אני מזועזעת מהאופן שבו רבים בעולם מדברים על פליטים מסוריה, כאילו שהם לא לגמרי אנושיים. ב'אמריקנה' כתבתי על מה שהכרתי, אבל בה בעת הייתי מודעת לכך שהתפיסה שיש לאנשים – בייחוד במדינות כמו ארה"ב – בנוגע למהגרים מאפריקה היא שהם אנשים מאוד עניים, שנמלטים ממלחמה ודברים מהסוג זה. כמובן, יש הרבה אנשים כאלה וחשוב לדבר על זה, אבל ראיתי להראות גם את מה שאני מכירה, את המהגרים מהאפריקה שאני מכירה – וזה לא הסיפור שלהם".
ב"אמריקנה" את מתארת בפירוט את חיי היומיום של מעמד הביניים בניגריה, אולי מנקודת המבט של הבת האובדת ששבה הביתה והכול מציף אותה: המראות, הטעמים, הצלילים. אני, למשל, חיפשתי ביוטיוב את השירים שאת מזכירה. האם אכן התכוונת לתת לקוראים הצצה לחיים בניגריה?
"אני לא יכולה להגיד שזאת היתה הכוונה שלי, משום שכשכותבים ספר אף פעם לא יודעים מה יקרה. כשכתבתי את 'אמריקנה' חשבתי שאני כותבת משהו מאוד שונה מהספרים הקודמים שלי, אף שהם הצליחו היטב; חשבתי שיהיו אנשים שלא יבינו את הצורה שלו, משום שהיא יוצאת דופן. באופן ספציפי מאוד, שברתי כמה כללים. ידעתי שאני לא רוצה לכתוב ספר בטוח. יש זרם בקולנועי התיעודי שנקרא 'סינמה וריטה' – קולנוע אמת – ואני רציתי לכתוב רומן כזה. וכשמקבלים החלטה כזאת, קשה לדעת למה היא תוביל. אני בכלל חשבתי שלא רבים יאהבו את הספר, והופתעתי מאוד לטובה".
בשנים האחרונות ניגריה סובלת מתוצאותיו ההרסניות של הטרור. בתקופה שבה אירעה המתקפה בפריז, עשרות נרצחו גם בניגריה. את חושבת שהקהילה הבינלאומית צריכה לעסוק יותר במה שקורה בניגריה ובאפריקה בכלל?
"די נמאס לי מזה שאני צריכה להגיד שהקהילה הבינלאומית צריכה לדבר על אפריקה".
סליחה אם השאלה בנאלית.
"לא, זה פשוט משהו ששואלים אותי עליו הרבה, ובכלל נושא שעולה לא מעט. כמובן, אני חושבת שצריך לדבר יותר על אפריקה, ולא רק לדבר – גם לעשות. עם זאת, כשאנחנו אומרים 'הקהילה הבינלאומית', מה שאנחנו מתכוונים אליו באמת הוא ארה"ב ומערב אירופה. משהו בי כבר מותש מזה. עכשיו אני מתעניינת במה שאפריקה אומרת על אפריקה. איך התקשורת בניגריה מסקרת פיגועים שמתרחשים בקניה? לא טוב או בכלל לא. המנהיגים בניגריה ידברו הרבה על מתקפה בפריז – ומעט מאוד על מתקפה בקניה. זה עניין של כוח וכסף. יש סדר עולמי מסוים שבו ארה"ב ומערב אירופה הם בראש הפירמידה והשאר מתחת. ומה שעצוב הוא שאלה שבתחתית מוצאים עצמם נשמעים לסדר הזה, וזו הסיבה לכך שהמנהיגים בניגריה דיברו הרבה על פריז. זה לא שלא היו צריכים לעשות זאת – פשוט היו צריכים לדבר גם על קניה".
האם אין אנשים שמנסים לשנות את המצב? קולות חדשים?
"יש. יש שינויים קטנים, אפילו מהכיוון של ארה"ב ומערב אירופה, תמיד יש שינויים קטנים. אבל יש עוד כל כך הרבה דברים שצריך לעשות. השאלה היא גם מי שולט בתקשורת הבינלאומית – האם יש לך ערוץ תקשורת לספר את הסיפור שלך והאם אנשים בעולם לוקחים אותו ברצינות? אני לא מתכוונת לאיזה ערוץ קטנטן שעוסק באפריקה, מספר 1074 בממיר, שאף אחד לא צופה בו".
וכדי לסכם בנימה עליזה יותר, איך מתקדם "אמריקנה" הסרט? האם את מעורבת בהפקה?
"אהיה יותר מעורבת משהייתי מעורבת בהפקת הסרט 'חצי שמש צהובה' (הדרמה הניגרית מ-2013 זכתה לביקורות מעורבות, מ.ב). אני חושבת שכבר יש תסריט, אבל נראה לי שאסור לי לדבר על זה יותר מדי. אני כמובן שמחה מאוד שלופיטה ניונגו מפיקה ותשחק בתפקיד הראשי".
פורסם בוואלה
