עיבוד קומיקס לסיפור מתוך "הטרילוגיה הניו יורקית" הוא תירוץ טוב לתפוס שיחה עם פול אוסטר, כדי לברר איתו מה השתנה מאז שהספר הזה הפך אותו לסופרסטאר.
(ניתן להשיג את ספריו בספריית הקורא העברי)
פול אוסטר הוא כבר מזמן לא רק סופר. פול אוסטר הוא מושג. קונספט. למושג פול אוסטר יש השפעה חזקה יותר על התודעה הציבורית מאשר לפול אוסטר הסופר או האדם הפרטי. אם פול אוסטר האדם הוא בן ,60 הרי שאוסטר המושג הוא בן 50 בערך. אם אוסטר הסופר כתב גם ספרים כמו "בארץ הדברים האחרונים","לווייתן" ו"ליל האוב", הרי שאוסטר המושג כתב את "הטרילוגיה הניו יורקית" ואת "מוזיקת המקרה".
אנשים שאוהבים את אוסטר הסופר קראו גם את השאר. אנשים שמכירים בעיקר את המושג יגידו שאחרי הספרים הראשונים הם כבר לא ממש קראו. אלה ואלה יסכימו ביניהם שמדובר בגבר נאה מאוד, שגר בברוקלין וכותב ספרים שמשלבים מסעות עם יד הגורל ועם שבריה של אמריקה.
פול בנג'מין אוסטר (באנגלית: Paul Benjamin Auster; נולד ב-3 בפברואר 1947, בניוארק, ניו ג'רזי) הוא סופר יהודי אמריקאי. אוסטר נחשב לאחד הסופרים החיים החשובים בעולם וספריו הם רבי-מכר עולמיים. נשוי לסופרת סירי הוסטוודט.
למד ספרות אנגלית וספרות משווה באוניברסיטת קולומביה. במשך שנים אחדות התגורר בפריז, וגם עבד זמן מה כמלח על סיפון מכלית נפט.
הוא קנה את שמו ביצירה "הטרילוגיה הניו-יורקית" השייכת לז'אנר הפוסט-מודרניסטי, שביסס על דמותה השנויה במחלוקת של הצלמת סופי קאל, וכן ברומן "בארץ הדברים האחרונים". כמו כן פרסם קובץ שירים "היעלמויות", ספר זכרונות אוטוביוגרפי בשם "המצאת הבדידות" וקובץ מסות "אמנות הרעב".
עכשיו יוצא אצלנו תרגום עברי לגירסת הקומיקס של "עיר הזכוכית" (הוצאת עם עובד,( הרומן הראשון של אוסטר מתוך "הטרילוגיה הניו יורקית". הספר עובד על ידי האמנים פול קראסיק ודייוויד מזוצ'לי, והפרויקט כולו נהגה על ידי ארט ספיגלמן, מי שחתום על "maus" רומן הגרפי המכונן של הז'אנר, שהעז לחבר בין שואה לקומיקס.
"עיר הזכוכית" בגירסתו המצוירת הוא לא פרויקט בעל עוצמה רבה במיוחד, לא כרומן מקורי של אוסטר ולא כרומן גרפי מקורי מסוג "maus" הערך המוסף האמיתי של הפרויקט הזה – שמגיע אלינו מהעבר: "עיר הזכוכית" התפרסם ב,1985- והעיבוד הגרפי פורסם לראשונה ב- 1994- הוא היותו מוצג בסיפור התפתחותו של מדף הקומיקס. כפי שמסביר ספיגלמן בהקדמה חדשה לספר: "באמצע שנות ה80- ביקשו כמה עיתונאים ומו"לים טובי כוונות להבחין קומץ קטן של קומיקס בפורמט של ספר מיצירות אחרות, צנועות יותר, בכך שהדביקו לו את הכינוי 'רומן גרפי…' נדרש עוד עשור עד שמספיק קומיקס ארוכים ושאפתניים העניקו למושג מסה קריטית – עד שכמות מספקת של יצירות ראויות לתשומת לב ביקורתית יצרה מצב שבו פינה מיוחדת בחנויות הספרים היתה בלתי נמנעת."
אבל חוץ מעדות לאבולוציה של מדף הקומיקס, הגירסה המצוירת ל"עיר הזכוכית" מתעדת גם את התפתחותו של פול אוסטר המושג. "הטרילוגיה הניו יורקית" הזניקה את אוסטר לראש רשימת הסופרים הנקראים גם על ידי אנשים שלא קוראים. עשר שנים אחר כך, העיבוד החדש של הספר, בדומה לאוסף להיטים, היה דרך טובה להזכיר להם.
בצהרי יום ראשון, אחרי שנפרד מבתו השחקנית, סופי, שטסה לצילומים בברצלונה, אוסטר מתפנה לשיחת טלפון מישראל כדי להעביר מסר מרגיע לסופרים מתחילים: "בתחילת שנות ה80- היה לי מאוד קשה למצוא מו"ל ל'טרילוגיה הניו יורקית17 .' מו"לים דחו את כתב היד שלי ולקח לי שנתיים לפרסם אותו. רובם היו מוקסמים מהטקסט, אבל לא ממש ידעו מה לעשות איתו. היו אפילו כאלה שהציעו לי לפרסם את הסיפורים אם רק אשנה להם את הסוף. והנה היום הטרילוגיה מתורגמת ל35- שפות. זה אומר שצריך לדבוק במשימה."
בתקופה האחרונה נראה שמאוד באופנה להיות סופר יהודי אמריקאי צעיר בניו יורק.
"הספרות האמריקאית תמיד היתה מלאה בסופרים יהודים, בדיוק כמו שהספרות האמריקאית העכשווית כוללת גם כוכבים שאינם יהודים. אני לא רואה פה מגמה. אפשר אולי למצוא איזשהו דמיון בין מייקל שייבון וג'ונתן ספרן פויר בכך ששניהם ניחנים בדמיון שניתן לכנות אותו 'דמיון מיתולוגי.' הספרים שלהם לא מתקיימים בעולם הקר והקשוח של הריאליזם. אבל השדה הספרותי היום כל כך מגוון, יש כל כך הרבה סוגים שונים של כותבים. זה דומה למה שקרה באופנה – בעבר רוב האנשים התלבשו באותה צורה, עד כדי כך שלכל עשור היה סגנון משלו, והיום כל אחד עושה מה שהוא רוצה. זה נכון באופנה, במוזיקה, בקולנוע וגם בספרות."
ובכל זאת, מה ההבדלים בין השדה הספרותי שבו התחלת את דרכך לזה של היום?
"ההבדל העיקרי הוא שפעם ככותב צעיר פשוט רצית להיות טוב. רצית שיפרסמו אותך במגזין הספרותי שאתה מעריץ. היום, לעומת זאת, צעירים שמתחילים לכתוב הם הרבה יותר שאפתנים – הם רוצים להשיג ספר, הם רוצים להשיג פופולריות. כשאני התחלתי לכתוב לא היו סדנאות כתיבה או מחלקות כתיבה יוצרת באוניברסיטאות. המקומות האלה מיועדים בעיקר לטיפוח קשרים מקצועיים ומעניקים לכותבים טיפים כמו איך למצוא סוכן. אבל הסופרים האמיתיים הרי כותבים מתוך צורך עמוק. הם לא יכולים להעסיק את עצמם בשאלה מה טעמו של הקהל."
זה נכון לקבוע שהספרות היום מסחרית יותר?
"ספרות פופולרית היתה קיימת מאז ראשית הספרות. הסופר האמריקאי נתניאל הותורן, למשל, מכר רק 7,000 עותקים מהספר 'אות השני' בזמנו, והספר הזה זוכה לכבוד עצום עד היום. לעומת זאת ספרים אחרים, שנכתבו על ידי סופרים שאיש אינו זוכר את שמם, מכרו מאות אלפי עותקים. אבל קצת אסקפיזם זה לא פשע. הספרות המסחרית כנראה משרתת איזו מטרה. 'יומנה של ברידג'ט ג'ונס,' למשל, הוא דוגמה לספרות פופולרית בצורתה הטהורה ביותר. ואם אנשים מתבדרים מזה, מה רע? העניין הוא שהדברים הגיעו לכזה אבסורד, שהיום המציאו לספרות יפה את המושג האמריקאי Literary Fiction (ספרות ספרותית)".
קומיקס אתה קורא?
"לא. הרומנים הגרפיים היחידים שאני קורא הם של ארט ספיגלמן. ניסיתי להציץ בספרים אחרים שזכו לתשואות, אבל מעולם לא מצאתי בהם עניין גדול. זו צורת הבעה מעניינת, אבל הבעיה היא שחלק גדול מיוצרי הקומיקס הם קצת טינאייג'רים בחשיבה שלהם, הם עסוקים בנושאים כמו תסכול מיני ואלימות. טוב, האמת היא שאני די בור בתחום. קראתי רק מעט ספרים מהסוג הזה ולא הייתי רוצה להתחזות למומחה."
אז איך בכל זאת נולד עיבוד הקומיקס ל'עיר הזכוכית"?
"ארט ספיגלמן הוא חבר קרוב שלי כבר הרבה שנים. כמעט מתחילת החברות שלנו הוא ניסה לשכנע אותי לכתוב רומן גרפי בעצמי, אבל לא רציתי. כשיש לי רעיון טוב לסיפור אני מעדיף להפוך אותו לרומן. ואם אני כבר חושב עליו בצורה ויזואלית, אז אני מעדיף להפוך אותו לסרט. באיזשהו שלב הוצאת הספרים שלו ביקשה את רשותי להפוך את 'עיר הזכוכית' לקומיקס, וידעתי שהם יעשו עבודה טובה. שני אנשים עבדו על הספר – אחד פירק את הסיפור לפריימים, והשני צייר אותו".
היית שותף בתהליך?
"המעורבות שלי היתה מאוד נמוכה. אמרתי להם בתחילת העבודה שהם יכולים להשמיט כל חלק בטקסט שהם רוצים – היה לי ברור שכדי להפוך את הרומן לקומיקס הם יצטרכו לקצר אותו בצורה משמעותית – אבל הם לא יכולים להוסיף אף מילה אחת שלא אני כתבתי. לפני ש'עיר הזכוכית' הפך לקומיקס נעשה סרט על פי 'מוזיקת המקרה,' ובעקבות ההתנסות הזו כבר ידעתי שהספר יעבור לא מעט שינויים והייתי ערוך לזה. מכיוון שאני לא יודע לצייר, הייתי חייב לוותר על שליטה בעניין הזה."
והיית מרוצה מהתוצאה?
"לא הייתי בלתי מרוצה. זה כמו סטוריבורד לסרט. זה מעניין לראות איך דברים מופשטים הופכים לקונקרטיים.
למרות שהכתיבה שלי לא מתמסרת בקלות לפרשנות ויזואלית. הספרים שלי הם לא ממש קולנועיים, כי הטקסט כולל רק מעט דיאלוגים, והכתיבה לא מתחלקת לסצינות אלא היא יותר סוג של נראטיב מתגלגל. אני גם לא מרבה בתיאורים ויזואליים. התיאורים הם בדרך כלל בקווים כלליים, ואני משאיר לקוראים לדמיין את השאר. אבל האמת היא שכל זה היה כל כך מזמן. הספר התפרסם כבר לפני 14 שנים."
ויש גם נקודה ישראלית. את הספר הבא שלו ,'A man in the dark' – שאמור לצאת בסוף אוגוסט בארה"ב – מקדיש אוסטר לדויד גרוסמן ולמשפחתו. "אני מכיר אותו באופן אישי," הוא אומר. "גרוסמן הוא חבר מאוד טוב שלי ושל אשתי. הוא אדם גדול וסופר גדול." מעבר לזה מעדיף אוסטר שלא להרחיב בנוגע לספר. הנוסח הרשמי מדווח על "רומן בעל זווית פוליטית אפלה שעוסק במציאויות הרבות שאנחנו מתקיימים בהן כתוצאה מהמלחמות המתלקחות סביבנו." מין עולם מקביל שבו אמריקה אינה נלחמת בעיראק אלא בעצמה. באמריקה המקבילה הזו מגדלי התאומים לא נפלו, והבחירות לנשיאות של שנת 2000 הובילו למלחמת אזרחים חדשה.
"בבחירות הקרובות אצביע לאובמה," הוא מצהיר, אבל מי שקרא את "שגיונות ברוקלין", ספרו האחרון שתורגם לעברית, כבר יודע שאוסטר מייחס חשיבות מיוחדת לבחירות ההן של .2000 "העולם שלנו באמת השתנה מאז. זה עולם אלטרנטיבי. הרבה דברים שהופכים את העולם שלנו היום לאיום במיוחד לא היו קורים אם בוש לא היה נבחר לנשיא. אני מניח שזה דומה לאופן שבו הרבה ישראלים רואים את מדינת ישראל אחרי רצח רבין".
פורסם ב
YNET
