ביקורת ספר: עכשיו לנצח, בייבי / אמיר הילזנרט

אמיר הילזנרט

עכשיו לנצח, בייבי: ספר שהוא סרט בתוך סרט בתוך סרט.

רומן הביכורים של אמיר הילזנרט כתוב כתסריט, שמסופר בליווי הוראות בימוי, ובו שני צעירים עושים סרט. התוצאה, באופן לא מובן מאליו, מעניינת.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

תוצאת תמונה עבור ספר עכשיו לנצח, בייבי"לא רע בשביל שני הומלסים, הא?" טופחים לעצמם על השכם שני נערי רחוב המציגים בפרמיירה בסינמטק תל אביב את סרטם התיעודי על חייהם מתחת למפלס הביוב (עמ' 229). רגע לפני השיא הם מסתבכים עם נרקומן שתוקף אותם בסכין, שהלהב המתהפך שלו נעצר דווקא בגופו־שלו והוא מת. הנערים מנסים להעלים את הגופה, ומאותו רגע ואילך מתגלגלת טרגי־קומדיה של טעויות הממחישה את המושג "החיים בסרט".

רומן הביכורים של אמיר הילזנרט הוא סרט בתוך סרט בתוך סרט. השאלה רק באיזה סרט מדובר: האם בסרט בורקס, בסרט פעולה או בסרט אנין. כל האפשרויות נכונות, מפני שהילזנרט פוסל תמיד את האפשרויות כדי להציג אחרות תוך שהוא מקרב ומרחיק את המצלמה. סגנון הכתיבה שלו משלב בין קולנוע לפרוזה ומייצר ז'אנר מאתגר הבנוי בעצם משני סוגי המדיה גם יחד.

"עכשיו לנצח, בייבי" כתוב כתסריט והוא מסופר בליווי הוראות בימוי: קלוז־אפ, לונג־שוט או מדיום לונג שוט ("צילום בשחור־לבן — גל משתהה ומביט בעדן בעיניים מימיות כעשר שניות", עמ' 238). הרומן עשוי ממאות פרגמנטים שהם למעשה סצינות קולנועיות, המתורגמות לתמונות מילוליות בלי פרשנות נוספת ובלי פסיכולוגיזם. הנפשות הפועלות מתייצבות ממילא מול המצלמה, והצופה־הקורא יכול לפרש כרצונו את הבעות הפנים שלהן או את הדו־שיח ביניהן.

באמצעות סיפורם של גל ועדן, שני גיבורי התסריט־רומן, נחשפת גלריה של דמויות: עבריינים ונערי רחוב, פאנקיסטים ונרקומנים, הומוסקסואלים ונשים מתמסרות. לצדם גם משפחות מהעשירונים העליונים, משפחות לכאורה טובות אבל הרוסות, וגם ישיבות של חוזרים בתשובה ומחזירים בתשובה שאינם בוחלים באמצעים. הילזנרט כתב ספר מחאה אוונגרדי־סאטירי מתוחכם על החברה הישראלית, הזורקת נערים לרחובות ודנה אותם לפשע ועל הצביעות המשפחתית. הוא מכבס את הכביסה המשפחתית המלוכלכת ותולה אותה לייבוש על המדף, ובנוסף מפרק את כל הערכים הקיימים כדי לבנות עולם כאוטי ואלים בעל חוקים משלו.

גל תבור הוא בן למשפחה "צפונית" שהוריו מתעללים בו ומכים אותו. הוא סובל בשתיקה עד ליום שבו הוא מתפרץ באלימות קשה. הוריו מנסים לאשפזו בבית חולים פסיכיאטרי או במוסד סגור, אך גל מצליח לחמוק מכך ובוחר בחיי רחוב על אף כל סכנותיהם. הוא חובר לעדן, צעיר אחר שנזרק למוסד והצליח להימלט, ומייצב את עצמו בשולי הפרינג' של העשייה הפאנקיסטית של "כיכר הפשע והרשע" (עמ' 107), היא כיכר דיזנגוף. שני אלה מחפשים תכלית ומוצאים אותה בעשיית סרט על עצמם המלווה בפסקול השיר של שלמה גרוניך: "יש לי סימפטיה לאנשים מתייאשים בתל אביב". גל אף מוצא לעצמו אהבה ענוגה עם בת עשירים ושמה מיכל, שמנסה לסייע לו להתרומם מהתחתית.

אלא שחיי הרחוב מזמנים הפתעות, וכמה מהסצינות יכולות להזכיר סרטים כמו "התפוז המכני" או "כלבי אשמורת". עדן נתפס על ידי המשטרה, מוחזר למוסד ושם הוא נרצח בסכין, ואילו גל מנסה להיגאל בעזרת חזרה בתשובה וחתונה עם מיכל (הרומן חסר לטעמי סצינה אחת או שתיים שיהפכו את תהליך החזרה בתשובה למשכנע יותר), אבל גם במקרה שלו נשמר העיקרון של אדם בעקבות גורלו. בדרך לחופה מתהפך שוב גורלו של גל לרעה, הגם שהילזנרט מנסה לטשטש עקבות באמצעות כתיבת לא פחות מארבעה סופים אפשריים כדי שהקורא יבחר לעצמו את הסיום המועדף עליו.

הטכניקה הכמו־קולנועית של הילזנרט משדרת בתחילה ניכור מכוון, אך לא מונעת מהקוראים להתחבר עד מהרה לדמויות, בלי לגלוש לסנטימנטליות בכמה מהמצבים הדרמטיים. הילזנרט מעניק לקוראים את התחושה שהרומן־הסרט הזה, המשלב ספרות גבוהה ועממית, מוצג בבית קולנוע לעיני מאות צופים, שמדי פעם בפעם מעירים את הערותיהם השובבות על המתרחש על המסך (וכל זאת בנוסף להערות הארוכות מדי של הילזנרט עצמו המשובצות בטקסט). הערות הצופים יוצרות לא פעם רגעים קומיים, במיוחד אלו של צמד החבובות, סמי ועופר, שתמיד יש להם מה לומר על הסרט. כשסמי צועק: "חארטה!" ובקהל מנסים להשתיקו, הוא מיד נעמד על רגליו ואומר: "מי אמר 'שקט', מי?… מי שאמר את זה שיבוא לפה אם הוא גבר" (עמ' 385).

הילזנרט מצליח לחדש בתוך השגרה השטאנצית של ימינו. הסיפור מעניין, הטכניקה גם, הגם שיש כיסי אוויר מיותרים שיוצרים נפיחות עצמית. במיוחד בעמודים 111 עד 118, שבהם המחבר מנסה לפרשן את הסיפור ואת מעשה הכתיבה ותוקע גול עצמי. לאחר שהקורא כבר נכנס לאווירת הסרט, שב הילזנרט ומזכיר לו בעמודים אלו שמדובר למעשה בספר. נפילות מתח כאלה מבצבצות לעתים גם בהמשך, ובעטיין סובל הרומן מכמה מחלות ילדות טיפוסיות לספרי ביכורים. למרות הפגמים הללו, הילזנרט מציב על המדף ספר מקורי ומעניין, וכזה שאולי לא אזכור "לנצח" כנרמז בשמו, אבל בוודאי הרבה יותר מרוב ספרי הביכורים האחרים שקראתי בשנים האחרונות.

פורסם בעיתון הארץ

 

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.