"גדר חיה" מהווה את הקאמבק של דורית רביניאן אל לב הפרוזה הישראלית ברומן ריאליסטי שהוא כולו סיפור אהבה מורכב בין ישראלית שחיה בניו יורק לאמן פלסטיני. אך הגדר החיה שעומדת בין שניהם מהווה מחיצה דינמית, אלימה פחות מגדר בטון אך בלתי ניתנת לחדירה, שמעלה שאלות אודות זהות ומולדת, ונשארת נאמנה לנפש דמויותיה.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
חמש עשרה שנה עברו מאז ראה אור הרומן השני של דורית רביניאן. ב 2006 ראה אור ספר ילדים מעניין שכתבה בשם "אז איפה הייתי אני?" המעלה את השאלה המוכרת בקרב ילדים – היכן הייתי לפני שנולדתי. במידה מסוימת, ספר הילדים הזה מטרים בסוגיות העולות בו את הולדתו של הרומן החדש שלה, "גדר חיה" שפורסם לאחרונה וכבר הפך לרב מכר.
הרומן של רביניאן, המספר את סיפור אהבתם של ישראלית ופלסטיני בניו יורק, עוטף את הקוראים מכף רגל ועד ראש ולוקח אותם למקום אחר.
יש ספרים מעוררי מחשבות וסקרנות, יש ספרים שמציפים אותך ברגשות, יש ספרים שקוראים כי צריך, ויש ספרים שעוטפים אותך מכף רגל ועד ראש ולוקחים אותך למשך הקריאה ואף אחריה למקום אחר. כזה הוא הרומן החדש של דורית רביניאן, "גדר חיה", המספר את סיפור אהבתם של ליאת הישראלית וחילמי הפלסטיני, שנפגשים ביום סתווי אחד בניו יורק.
על ישראלים ופלסטינים נכתבו כמה סיפורים, על ישראלים בניו יורק ועל גלות כבר קראנו, וגם סיפורי אהבה בלתי אפשריים יש לא מעט. מה אם כן המקום האחר הזה שרביניאן לוקחת אליו את הקוראים? התשובה היא לא בנושא אלא באופן: היכולת היוצאת מן הכלל של רביניאן לספר סיפור, לברוא דמויות אמינות שיש להן עומק, ולחולל נס בריאה קטן בתוך הרומן שלה. כל אלה סוחפים למקום אחר שיש לו קיום משל עצמו. באופן פרדוקסלי, ובניגוד לנושא הטעון של העלילה, הקריאה ב"גדר חיה" מנחמת מפני שהקורא יודע שאם ייאלץ להפסיק את הקריאה כי הטלפון צילצל, כי הגיע זמנה של שנת הלילה או התור להיכנס לרופא, הרי שיש לו לאן לחזור. היד היציבה של המספרת מעניקה לקורא תחושת ביטחון וציפייה נעימה לבאות.
רביניאן היא סופרת נדיבה, ששמה את הגיבורים שלה במקום הראשון. כל כך הרבה ספרי "סֶלפי" נכתבים היום, עד שהספר הזה הוא בבחינת אנחת רווחה. הכוונה בספר סלפי אינה לאוטוביוגרפיה שיכולה להיות מרתקת בפני עצמה אלא לספר שחוגג את הסופר המנסה להפגין ידע או וירטואוזיות ומזניח תוך כדי את הגיבורים ואת העלילה. בכתיבה של רביניאן שולטות הכנות והצניעות של בעלת מלאכת אמיתית. הכתיבה שלה מוקפדת, אין בכך כל ספק, אבל בד בבד היא לא נראית כלל וכלל כמתאמצת, וזה בדיוק מה שמבדיל בין מעשה אוּמנות לאָמנות.
הכתיבה של רביניאן גם מצטיינת באורך רוח. הסצינות, התיאורים והדיאלוגים בנויים היטב והיא לא מנסה להאיץ תהליכים או לעייף את הקורא בהסברים. היא מצליחה לתת לסיפור פשוט להתקיים במרחב ובזמן שלו, ובמינונים מדויקים של כל רכיב ורכיב. ואכן, התוצאה המוגמרת אינה של יצירה ספרותית רחבת יריעה או של רומן גרנדיוזי בעל יומרות גבוהות, אלא של סיפור טוב, קצבי ומהודק.
ליאת היא מתרגמת שנסעה לחיות בניו יורק חצי שנה. היא נחתה שם ובכיסה כרטיס טיסה חזרה, כך שהשהות שלה בעיר הגדולה זמנית ובעיקר – יש לה תאריך תפוגה. חילמי הוא פלסטיני ממשפחה חברונית שחיה ברמאללה. הוא צייר, וביום פגישתם הוא חי כבר ארבע שנים בניו יורק בזכות ויזת אמן שקיבל. הם נפגשים במקרה דרך חבר משותף, ומהרגע הזה ועד ליום הטיסה של ליאת חזרה לתל אביב הם לא נפרדים.
אני חייבת להודות שתהיתי לא מעט על סוד אהבתם של ליאת וחילמי (או כפי שהיא מכנה אותו – באופן פלמ"חניקי – חילמיק. למה לא בעצם, אם פוליטיקאי ישראלי בעל עבר צבאי מכונה פואד). ניסיתי להבין את פשר החיבור ביניהם, שיכול להתקיים ולפרוח רק במקום רחוק ונייטרלי כמו ניו יורק, והוא לא תמיד נהיר. ייתכן שהתשובה הרומנטית – אי אפשר להסביר אהבה – מספיקה כאן, אבל מה שחשוב הוא התוצר הסופי: האהבה שלהם שרירה וקיימת בעיקר בזכות המיקום שלה. ניו יורק חשובה כאן לא רק מפני שהיא רחוקה אלא גם כי היא העיר הגדולה בה"א הידיעה, מלאה בכל טוב, באנשים, בגירויים וברעשים, והיא כר מרעה אידיאלי לסיפור אהבה שמייצר רעש קולני גדול משל עצמו.
ליאת וחילמי חיים בעולמם הסימביוטי כמעט בלא מפריע בזמן שבני משפחותיהם וחבריהם בחיים ה"אמיתיים" נמצאים בישראל ובפלסטין; הם ישנים, גם פיזית בגלל הפרשי השעות, וגם מטאפורית. "זה משונה", אומרת ליאת לחבר, "בגלל הפרשי השעות, מאז שאני כאן, הם כאילו רדומים כל הזמן… איך בגלל ההיפוך של היום והלילה, בגלל הבדלי השעות בין ארצות הברית לישראל, לא פעם כשאני מהרהרת בהורים שלי בארץ ומדמיינת אותם בעיני רוחי ותוהה וחושבת איפה אמא, מה אבא שלי עושה עכשיו, הם רוב הזמן ישנים. כאילו החיים שלי כאן, הם נמשכים מיום ליום, ואילו שם, בארץ, המשפחה שלי וכל מי שאני מכירה שקוע בשינה". אפשר אם כן לראות בניו יורק, העיר "היפה וזוהרת, שאת כל האורות הבורקים היא מדליקה לכבודם", גיבורה נוספת ברומן, שיש לה תפקיד חשוב של יוצרת אהבות ומחריבה אותן.
ליאת וחילמי הם דמויות שלכל אחת מהן העולם שלה, עם היסטוריה פרטית ולאומית משלה. סיפור האהבה שלהם בשום אופן לא מגדיר אותם ואת מי שהם, מה שהופך את הקשר ביניהם לישות שעומדת אף היא בפני עצמה, ולישות הזאת יש אמירה פוליטית. ובאמת, מה שמפריע למי המנוחות שהקשר שלהם יכול היה להתנהל בהם הוא ההפרעות מבחוץ, מהעולם "האמיתי", לפחות מעולמה של ליאת.
בסצינה חזקה במיוחד בא אחיו הבכור של חילמי לביקור בניו יורק. המפגש המתסכל בינו, בין החברים שלו ובין ליאת, וחוסר היכולת שלה לעמוד מולם בלי להתמוטט, מוכר לכל מי שחי בחו"ל ושהתייחסו אליו במפגש זה או אחר כאל הנציגות הרשמית והיחידה של מדינת ישראל. המריבה שפורצת על רקע ויכוח פוליטי מר גורמת לליאת ולחילמי להסתגר כל אחד בעולמו ולהתרחק זה מזה.
אבל הוויכוחים והפיצוצים אינם מוסיפים למהות הקשר שלהם או גורעים ממנה, ולא בגלל שלרומן הזה יש זמן קצוב בשל תאריך החזרה של ליאת לארץ ולא מפני שחילמי יישאר לגור בניו יורק אחרי שהיא תעזוב. כבר בהתחלה ליאת מתנכרת לקשר בפני כל מי ששייך לעולמה "שם", לחייה בישראל. כשהיא מדברת עם הוריה בטלפון היא דורשת מחילמי באלימות די מופגנת "שייעלם לה מהחיים לעשר דקות". המחשבה שהוריה יגלו את הרומן ממלאת אותה חרדה גדולה ואף בושה. אף על פי שהתאהבה בחילמי, הסיפור הזה הוא בבחינת סוגריים בחייה. אין לה היכולת, הכוח או הרצון, לשאת את דגל המהפכה: "האמת היא שאין לי אומץ. אין לי אומץ לחיות חיים כאלה, חיים הרואיים, לא נוחים, מתריסים כאלה… אני חולמת על משהו פשוט, על גג אדום וילד או שניים, על מישהו כמוני, זאת האמת. אני בורגנית מדי בשביל זה".
בעיני ליאת אין שום אפשרות לעתיד משותף, וגם זו אמירה פוליטית. חילמי מפויס יותר. ליאת תומכת בשתי מדינות לשני עמים, שיחיו זה לצד זה, כל אחד מצדו, ואילו חילמי חושב שלא יהיה מנוס ממדינה דו־לאומית, ויהודים וערבים ייאלצו בסופו של דבר להתערבב אלה באלה ולהסתדר עם מה שיש. נראה גם שבעיניו זה עתידו של סיפור האהבה ביניהם.
הרומן מתרחש בתחילת שנות ה–2000, בשנים שבהן החלה להיבנות גדר ההפרדה. בסופו של הרומן ליאת חוזרת לישראל, וחילמי יוצא לחופשה ארוכה, שוכר בית ליד רמאללה ונראה שהוא יוצר מחדש קשר עם הארץ שעזב. לא הגדר שהולכת ומוקמת והופכת לגבול פיזי, אימתני ושרירותי בין ישראל לפלסטין היא שעוצרת את שני הנאהבים מלהיפגש ולחדש את אהבתם. בסיפור של רביניאן יש גדר חיה ונושמת, לפחות בתודעתה ובלבה של הגיבורה שלה, והגדר הזאת חזקה יותר מכל סיפור אהבה.
איני רוצה לדון בסוף הרומן כדי לא לחבל בקריאה של אלה שעדיין לא עשו זאת. רק אומר שאולי לא היה בו צורך, שכן הכללים שהציבה רביניאן לסיפור האהבה שבראה היו ברורים מדפיו הראשונים של הרומן, ובהם גם טמון חלק גדול מכוחו ומקסמו. העברית היפה של רביניאן, האמינות של הגיבורים והנושא הרגיש שמטופל באומץ ובכנות פותחים פתח קטן לתקווה, שאולי כל זה יהיה אפשרי יום אחד.
פורסם בעיתון הארץ
