כמו בספריו הקודמים, גם בספרו "ביום שהמוסיקה מתה", עוסק אופיר טושה גפלה במוות. יחד עם זאת, לא תפגשו הרבה ספרים שיספקו לכם סיבה כל כך טובה לחיות.
(ניתן להשיג את ספריו בספריית הקורא העברי)
העובדה שנשמעת יותר מכל המין האנושי היא ידיעת המוות. היא זו שמבדילה אותנו מכל שאר המינים, זו שהופכת אותנו לרחומים ובמקביל גם לאכזריים יותר מכל חיה אחרת. כל התרבויות מפלרטטות בצורה כזו או אחרת עם ודאותו של המוות, אם בהשלמה או בהכחשה, אם בשלווה או בזעם, אבל אף אחת מהן לא מתעלמת מנוכחותו החד משמעית. כאשר אדם נשבע בחייו או טוען שהוא מוכן למות עבור מטרה ו/או אדם אחר, אנחנו מתייחסים לכך ברצינות גמורה כי אין לו לאדם נושא אמיתי יותר, אישי יותר ומפחיד יותר מעובדת מותו הפרטית. זניחה ככל שתהיה עבור שאר האנושות.
קיומו של המוות הוא גם הדבר שממשמע יותר מכל את החיים עצמם. הזמן ספור וממשיך להתקדם אל עבר נקודת הסיום שלו, הופך כל החלטה ובחירה לאקוטיים ועם המחשבה הזו אנו מנהלים סוג של מחבואים: מציצים לה בעיניים ונמלטים ממנה לסירוגין, נזכרים ושוכחים, כי משקל הידיעה הזו הוא לעיתים כבד מנשוא. מלבד ידיעת המוות, קיימת גם אי הידיעה שבו – מתי ואיך ניחטף מן העולם הזה, ולאן – אם בכלל.
את אופיר טושה גפלה ("עולם הסוף", "הקטרקט בעיני הרוח", "מאחורי הערפל"), המוות מעסיק לרבדיו השונים והוא מנסה לפצח אותו בכלים שונים, חיים עד מאוד. בספר הביכורים שלו, "עולם הסוף", הוא ברא עולם מורכב ועשיר שמפרק את הרעיון המונוליתי של "מוות", לכדי אינסוף אפשרויות – ממש כמו החיים, רק להיפך. בספרו החדש "ביום שהמוסיקה מתה", טושה גפלה מתקיל את קונספט החיים בצל המוות מכיוון אחר, רענן ומקורי לא פחות.
מלאך מוות ושמו פוקס
בעיר דמיונית בשם אינוביל, חטוטרת קטנה על גבה של הולנד, חיים האנשים היחידים בעולם היודעים את יום מותם. הם זכו לכבוד המפוקפק הזה כאשר אי שם ב-1984, חיי היומיום השלווים ונטולי הדרמות של תושבי העיר הזניחה הופרו עם הגעתו של נער בשם דוד פוקס שנפגש קצרות עם כל תושבי העיר, רשם על דף נייר את יום מותם המדויק ועזב. תושבי העיר שהפכו לאנשים היחידים בעולם היודעים את יום מותם בדיוק מוחלט חיים מאז את חייהם תחת הידיעה המרגיעה/מצמררת הזאת. שכן, כל תושבי אינוביל שנפגשו עם דוד פוקס רשאים לגשת למשרד רישום האוכלוסין לכשמלאו להם 18 שנים ולגלות שחור על גבי לבן מהו יום מותם המדויק.
גיבורת הספר, דוּרה מאטר (משחק מילים מעניין על 'חומר קשה' או 'אֵם קשה', וגם אחד מקרומי המוח הנוקשים יותר שמגנים עליו), היא נערה בת 18 שמגיעה כמו רוב תושבי אינוביל לגלות מתי היא צפויה לסיים את חייה. לתדהמתה ולמבוכתם של כל תושבי אינוביל, היא מוצאת דף לבן לחלוטין ותאריך מותה אינו רשום עליו. הנבערות האישית הזו (להבדיל מהנבערים מדעת של אלה שבוחרים שלא לדעת את יום מותם והנבערים מכורח שלא זכו לפגוש את הנער קורא העתיד), מבדילה אותה משאר התושבים ומאלצת אותה לפלס את דרכה העצמאית והבודדה. את עיקר המפלט שלה היא מוצאת באהבתה הישנה – המוזיקה, והיא זו שמתווה את דרכה וגם את עתידה כתקליטנית בלוויות המתוכננות בקפידה של תושבי אינוביל.
חיה עכשיו כי מחר נמות
אופיר טושה גפלה יוצר ב"ביום שהמוסיקה מתה" עולם עמוס פרטים, קוריוזים וצירופי מקרים מופלאים, כמו שהיטיב כל כך לעשות גם בספריו הקודמים. עיקר הייחוד של הסופר המקורי והפורה הזה הוא יצירת איזור ספרותי שכמו העולמות הבדיוניים שלו לא מציית לשום כורח ז'אנרי ומדלג בקלילות בין פנטזיה, מתח, פסיכולוגיה, דרמה וקומדיה. בספר הזה הוא מוסיף על כל אלו גם פסקול מוזיקלי, שכן האהבה והאובססיה של דורה זולגים גם אל תוך תודעת המספר שלה, ולכל מהלך דרמטי ונפשי של הגיבורה, יש גם שיר שתואם את הלך הרוח הפרטי שלה.
טושה גפלה אוהב את קוראיו ואוהב לכתוב. זה ניכר מכל שורה ברומן העמוס הזה אליו מתמסר הסופר בלי לקמץ ולו לרגע ביצירתיות, בדמיון ובשמחת חיים. ללא הטפות מוסר מיותרות או טרחנות דידקטית, טושה גפלה מזכיר לקוראיו שהמוות הוא גורם קבוע, בין אם הוא ידוע בתאריך שלו או לא, ושמה שחשוב זה החיים והאופן שבו נבחר לחיות אותם. ולמרות שטושה גפלה מרבה לעסוק בנוכחות המוות בספריו השונים, עדיין מדובר באחד הסופרים הכי אופטימיים שאפשר לקרוא היום, אחד מאלה שמוסיפים בעצם יצירתם להנאה שלנו מן החיים.
ובחרתם בחיים
1. האיש הראשון שמדבר ב"היום שהמוסיקה מתה" של אופיר טושה גפלה, הוא פילוסוף. דבריו הם מילות פרידה: "על
ציר הזמן גם מונוגמיה יכולה להיחשב כבגידה, כשאתה עורג אל פניה הקודמים של אהובתך" האהובה היא עירו
ששינתה פניה מאז שהופיע בה איש זר ומוזר, ורשם לתושביה מתי בדיוק ייפרדו מן העולם.
2. דורה, גיבורת הספר, נולדה ב-1 ביולי '79 היום שבו הציגה חברת סוני לעולם את הווקמן, והיא אכן מתהלכת ממקום למקום כשאוזניות תחובות באוזניה. היא כמעט תמיד מאחרת, כי היא מעדיפה שירי אייטיז נוגים ושקטים שמאטים את קצב הילוכה. ב-1 ביולי 97 בהגיעה לגיל 18 היא הולכת למשרד מרשם האוכלוסין כדי לדעת מה צופן לה גורלה, ושם מצפה לה הפתעה מטלטלת.
3. פקיד המרשם אומר לדורה שבכל יום עלינו לכבוש יעד קטן כדי לחוש בחיים עצמם, וממהר לפשטידת הברוקולי האהובה של אשתו. החיים עשויים מרגעים קטנים, לא מגורלות גדולים, וחייה של דורה מורכבים מאנושיות וחמלה. היא אדם אהוב, שמסביבה החברות הכי קרובות ובני המשפחה הכי חמים, והטוב נמצא בקיום שלה גם ברגעי החושך, הקנאה, הדיכאון, הזרות והמצוקה. דרך הרגעים הקטנים האלה משתקפת התמונה האנושית הגדולה של גפלה, והיא מצוירת בצבעים של אהבת אדם נדירה.
4. הזרות האירופית הערפילית שבה מתקיים "ביום שהמוסיקה מתה" מאפשרת לו להיות מרוחק ומנותק, ועם זאת סימבולי ונוגע. נשיקת הגורל שבו משותפת לכולנו. דורה, שגורלה אחר באופן מקפיא דם ומרומם נפש כאחד, היא בעת ובעונה אחת אדם ללא עתיד ואדם שכל החיים לפניו, כמו כולנו בעצם. הסיפור הנפלא שלה דוחק בנו לשחרר את הפחד, להשאיר מאחור את הכפייתיות, הטורדנות, הנוירוזה והייאוש, ופשוט לחיות, להתקיים, לנשום, לאהוב.
5. בבית הקברות המטופח שהקימו האנשים שיודעים בדיוק מתי ימותו, מברך השומר את דורה במילים החידתיות "יום ביומו" לחיות כל יום כאילו הוא האחרון. במקום שבו אנשים מתמודדים בדרכים משונות מול צחוקו המהדהד של הגורל, ומתכננים את טקס הלוויה הידוע מראש שלהם לפרטי פרטים – דורה הגיבורה הנפלאה בוחרת לתכנן דווקא את שארית חייה.
פורסם בוואלה
