סיפור על החיים, היומיומיים, כמו של כולנו, שאין בהם כמעט דרמות גדולות, רק חיים מיום ליום. אהבה מהוססת, זכרונות מאהובה שמתה, מאם שמתה, התמודדות עם זיקנת ההורים, עם גיל ההתבגרות (האיום ונורא), עם חבורת ה"מקובלות", עם הפחד מן הפרידה מן הבית, אפילו ליום או יומיים.
והכל הכל בשפה עשירה ובלתי מתיפיפת, שכן הדיה לא עושה הנחות לגיבוריה, ללבטיהם, לפחדיהם, לקנאות הקטנות, לשמחות, לאהבות, לחברויות.
צריך יכולת מיוחדת, כשרון מיוחד לספר סיפור חיים כה פשוט, כה יומיומי בדרך שכזו, מעניינת, מרתקת, מעשירה. והשפה, הו השפה כה מדויקת, עד כאב כמעט.
ציטוט אחד, רק כדוגמה: "ראשה היה ריק ממחשבות – משאית עפר שכבר פרקה את פסולת מילותיו של היום שעבר ועדיין לא העמיסה את שפתו של היום החדש." (עמ' 533)
