הטלפון צלצל פתאום. ודוד שלה היה על הקו. קרה דבר נורא. זה מה שהוא אמר לה. קרה דבר נורא, אבא מת. חמש מילים. קרה דבר נורא אבא מת. והיא שבה וחוזרת לרגע הזה. לחמש המילים האלה שוב ושוב. רגע המפתח. והיא נזכרת בפגישתם האחרונה בבית קפה קטן, ונזכרת בקפה השחור שהיה מכין לעצמו כשהייתה ילדה, ואיך זה בכלל היה להיות ילדה קטנה ונערה מתבגרת בבית שמרני בשנות השישים, כשלא דיברו על כלום והכל היה אסור. לנעול את הדלת של החדר אסור, להסתגר עם עיתונים בשירותים אסור. אסור ואסור ואסור. לעשן דווקא היה מותר, אפילו מומלץ. בית משונה ועם זאת די רגיל.
והיא לא הולכת רק אחורה אלא גם קדימה. כי היא בדיוק על קו האמצע. וזה חשבון ממש פשוט. אבא שלה מת. מזמן. אמא שלה בדרך למות. ויש תור והיא הבאה בתור. מה מחכה לה בינתיים. בין לבין. כמה התרגשויות, כמה חרדות, כמה אהבות, כמה טיפשויות, כמה פראות וכמה שקט. כמה דמעות עוד נכונו לה. וכמה עונג צרוף עוד תדע.