הרומן האפי הכובש והמבריק של קרול ברץ'
מקים לתחייה את הריחות, המראות והטעמים
של המאה ה- 19, מן הרציפים של לונדון
ועד לאוקיינוס ההודי.
הרפקתה ימית היסטורית גדולה זו, היא
מחקר מרתק על היחסים שלנו עם עולם הטבע
ועם הפראות האצורה בו.
הסופרת הבריטית קרול ברץ' (1951) שילבה בספרה ה-11, הילד שנגע באף של נמר, מציאות עם דמיון: צ'רלס ג'מראץ' אכן חי בלונדון במאה ה-19 והיה סוחר של חיות בר וציפורים אקזוטיות ובעליו של גן חיות (הוא מוזכר גם ב'דרקולה' של סטוקר). ואכן נמר אחד ברח מהגן ותפס ילד קטן – בלונדון ניצב פסל שמראה את ג'מראץ' מציל את הילד. הפסל הזה והסיפור שמאחוריו הציתו את דמיונה של ברץ'. תיאור חיי הניצולים בסירות ההצלה מבוסס על ההתרחשויות מ-1820 שאירעו לספינה וילשיפ אסקס שטבעה בגלל לוויתן (אירוע שעורר במלוויל את ההשראה ל'מובי דיק'), ובהן אחד המלחים שניצלו ירה בחברו הטוב בעקבות הגרלה, ולאחר שניצל חזר לים כמלח.
קרול ברץ' מודה שהיא מאד רגישה לגבי האזכורים של אירועים ודמויות מהמציאות, ולכן ערכה מחקר מקיף וקראה יומנים של ניצולים מספינות שטבעו, מטוסים שהתרסקו ומשלחות לאנטרקטיקה ולטיפוס הרים. בתום מחקר ארוך השתכנעה שניתן למצוא קבוצות שורדים ששמרו על צלם אנוש, ובחרה אפוא לכתוב רומן עליהם. עניין אותה להציג את עוצמת האהבה שנושאים בלבם השורדים כלפי מי שלא שרדו. ואת האופן שבו האהבה הזו מסייעת להם לחזור לחיים נורמאליים.
ב-1988 זכתה קרול ברץ' בפרס דיוויד היגהאם לרומן הביכורים הטוב ביותר, והיתה מועמדת פעמיים לפרס בוקר, ב-2003 ועל הספר הנוכחי ב-2011, שגם היה מועמד לפרס אורנג'.
What others are saying
There are no contributions yet.