חוסך שבטו – מתוך הספר פניצילין

שברי עץ וכלי אוכל מנופצים. זה כל מה שנותר. יפה'לה מתכרבלת בזרועות אחותה, מביטה בשברים המתגוללים על הרצפה, ולא מבינה למה נהרס המטבח היפה שלה. רוצה לרכוב איתי על חמור?" שואל בנצי את אחותו הקטנה. "לא יודעת," מושכת בת השלוש בכתפיה וממשיכה למצוץ את אגודלה בשקיקה."יהיה כיף! כדאי לך!" הוא אומר וגורר אותה אל השדה הסלעי שאדמתו טרשית ומכוסה קוצים ועשבים מצהיבים. "את רואה," הוא מצביע על החמור הקשור אל אחד הסלעים. "זה החמור שלי! קניתי אותו בעצמי!" יפה'לה מביטה בחמור האפור המלחך באדישות את העשב היבש. "נו? רוצה לנסות?" היא מהנהנת והוא מושיב אותה על גב החמור, עולה ומתיישב מלפנים ואוחז במושכות המאולתרים. "תחזיקי חזק!" היא כורכת את ידיה הקטנות סביב מותניו. "דיו! דיו!" מתלהב בנצי וחובט בבטנו של החמור. אבל החמור לא זז. "דיו! דיו!" הוא מרעים שוב בקולו ומושך באוזניו הארוכות של העקשן. החמור נוער נעירות ארוכות ועצבניות, מניף את זנבו באוויר ודוהר בבהלה סביב השדה במעגלים. "הי הי, הויסה! עצור!" מנסה בנצי, אבל החמור ממשיך להשתולל, נעמד על רגליו האחוריות ומטיל את שני הרוכבים הצעירים על האדמה. עוד…

יפה'לה פורצת בבכי. "אמא! אמא! אני רוצה את אמא!" השמש של שלהי הקיץ חמה ומלהיטה את פניה הרטובות מדמעות. כפות ידיה שרוטות, רגלה הימנית כואבת והיא מתקשה להתרומם. בנצי מתאושש במהירות ורודף אחרי החמור הסורר עם מקל. "קישטא, קישטא, חמור רע! חמור טיפש! תראה מה עשית לאחותי!" בכייה של יפה'לה רק מתגבר. "אל תזוזי!" הוא מפגין בגרות פתאומית, "אני רץ למכולת!"לעוד….

כבר כמה ימים שוכבת יפה'לה בבית החולים. פניה חיוורות, רגלה הנפוחה מגובסת, תלויה על סד. "איפה אמא, אני רוצה רק את אמא," היא מייבבת בבכי קורע לב.ליד מיטתה יושבת הסבתא. "מיין שיינה קינד," (ילדתי היפה) היא אומרת ביידיש. "מיין טיירה קינד (ילדתי היקרה), אמא לא יכולה להגיע. היא בחנות!" הקטנה ממשיכה לבכות. "לכי מכאן! לא רוצה אותך! רוצה את אמא." רק כשבנצי מגיע היא נרגעת. "גוט צדנק," (תודה לאל) שמחה הסבתא ומפנה לו מקום. בנצי מעווה את פרצופו, מפיק קולות משונים מגרונו, מדגדג את בטנה, מנסה להצחיקה, להשכיח את הכאב של הרגל הנפוחה. יפה'לה צוחקת צחוק מתגלגל שמדביק גם את הילדה הרזה עם הצמות השוכבת במיטה הסמוכה. "עכשיו סיפור," היא מבקשת במתיקות והוא, שופע כרימון, וסיפוריו מרתקים. וכך עשה בכל יום. "כשתצאי מבית החולים, אקנה לך מתנה יפה!" הבטיח."מה תקנה לי?" "זאת הפתעה! לא מגלים הפתעה!"

בבית ממתינים בני המשפחה ליפה'לה, שמשתחררת סוף סוף מבית החולים. היא נועלת את נעלי הלכה האדומות החדשות ואמה מביטה בה בדאגה. הילדה מושכת רגל, צולעת מעט, עדיין לא יציבה. אבל כולם שמחים, מוחאים לה כפיים והיא מחייכת. בחדר מחכות הפתעות. מטבעות שוקולד מוזהבות בתוך שקית מרושתת, כדור קופצני וגם בובה שצמותיה קלועות ושתי עיניה הכחולות נעצמות בכל פעם שמשכיבים אותה לישון. "וזאת ההפתעה שלי!" אומר פתאום בנצי וגורר אחריו חבילה גדולה, עטופה ומעוטרת.היא מתיישבת לצדו, קורעת את העטיפה וכולם פוערים עיניים, מביטים בהשתאות במטבח העץ הבוהק בצבע ירקרק המתגלה מתוך האריזה.יפה'לה ממששת את העץ החלק, נוברת ומפשפשת במגירות ובסכו"ם הצבעוני. פותחת את דלתות הארון ואת כלי האוכל הזעירים מניחה על השולחן הקטן, האדום."מוצא חן בעינייך?" הוא שואל. "בטח!" עונה הקטנה בחיוך שממיס את לִבו.

"מאיפה יש לך כסף לקנות מתנה כזו?" שואל פתאום האב וקולו גבוה וצורם.

"חסכתי!" עונה בנצי בשקט.

"לא יכול להיות! גנבת! גנבת מהמגירה של המכולת!"

"לא גנבתי!" עומד בנצי על דעתו, "חסכתי מדמי הנסיעה שלי!"

האב מעביר מבטיו מבנו אל מטבח העץ הקטן. פתאום מתרוממת כף רגלו הגדולה וקול רעש מהדהד בבית. בִן רגע מתגוללים בחדר כיסאות צעצוע קטועי רגל, כלי אוכל זעירים מנופצים ושברי עץ ירקרקים ובוהקים. קולות השבר מבהילים את יפה'לה והיא מתכרבלת בזרועות אחותה הגדולה.

בנצי עומד במרכז החדר, מביט בעיניים עזות אל האב ואל מה שנותר מהמתנה היפה שלו.

"אתה יכול לשאול את המוכר בחנות. לא גנבתי!" עומד בנצי על דעתו. "לא גנבתי!"

למחרת נסעו ביחד אל חנות הצעצועים הגדולה שברחוב ארלוזורוב.

יצאו בשקט. בנצי לא אמר, 'אתה רואה? לא שיקרתי!' והאב לא אמר 'סליחה, אני מצטער.'

רק חפן בחום את כף היד הקטנה בכפו הרחבה.

בחנות הצעצועים מתבוננת עכשיו יפה במטבח הפלסטיק הצבעוני ובכלי האוכל הזעירים.

"יש לכם אולי מטבח כזה מעץ?" מתעניינת אצל המוכר."מעץ?" הוא חוזר אחריה, מגחך, "מי עושה היום צעצועים מעץ? היום הכל פלסטיק." יפה פותחת את דלתותיו הצבעוניות של ארון הפלסטיק, מפשפשת במגירותיו הקטנות, ממששת את הכלים הזעירים."נו?" שואל המוכר את יפה, "את רוצה לקנות או לא?" "טוב," היא מתרצה, "תארוז לי אותו יפה. זו מתנה לילדתי.""מטבח מעץ את אומרת," הוא נאנח אנחה גדולה. "פעם, לפני שנים רבות, נכנס לחנות שלי ילד. הוא היה אולי בן תשע או עשר. כשראה את מטבח העץ בחלון הראווה ביקש ממני לשמור אותו. בכל יום היה מופיע בחנותי, מביא לי את דמי הנסיעה שלו, עד שהיה לו מספיק כסף לקנות את המטבח, כמתנה לאחותו. עד היום אני זוכר את הילד הזה. נמוך עם מצח גבוה וברט שחור. בייחוד אני זוכר את העיניים שלו. איזה עיניים חכמות!" המוכר מתרכז במלאכת הקשירה שחורצת קמטים במצחו. "בדרך כלל אני לא עושה דברים כאלה.אבל הילד הזה… אח! איזה ילד זה היה! איפה יש ילדים כאלה היום!"

"עיניה של יפה נתלות בחלל החנות. "כן. הוא באמת היה מיוחד!" היא אומרת, שפתיה מלוחות וחושבת, כמה חבל שהוא כבר לא כאן.