צ'יפס וקטשופ בזקופנה

בְּבֵית הַמָּלוֹן בְּזָקוֹפָּנֶה אֲנִי נוֹעֶצֶת אֶת הַמַּזְלֵג בַּצִּ'יפְּס הַשַּׁמְנוּנִי. טוֹבֶלֶת אֶת הַצִּ'יפְּס בַּקֶּטְשׁוֹפּ, וְאַחַר כָּךְ בַּפִּלְפֵּל, שֶׁמֻּנָּח בַּצָּד. הַצִּ'יפְּס טָבוּעַ בְּתוֹךְ הַקֶּטְשׁוֹפּ וְמַכְתִּים אֶת הַמַּזְלֵג בְּכִתְמֵי דָּם. הִיא מַחְזִיקָה בְּלַהַט אֶת הַמִּיקְרוֹפוֹן. מַזְמִינָה אוֹתָנוּ לְהִצְטָרֵף לְהַצָּגַת הַיָּחִיד שֶׁלָּהּ. מִתְחַנֶּנֶת.

תַּאֲמִינוּ לִי הָיִיתִי שָׁם.

מִסְתַּכֶּלֶת בִּפְלִיאָה בַּיְּלָדִים שֶׁמְּחַכִּים לִרְאוֹת קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹנוֹת.
הַתַּעְתּוּעַ מְהַתֵּל בַּנְּשָׁמוֹת הַפּוֹרְחוֹת כָּאן.
בַּמָּקוֹם הַזֶּה לְרֶגַע הָיִיתִי חָפְשִׁיָּה. רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ. מְפַחֶדֶת שֶׁהוּא יִפְלֹשׁ לְתוֹכִי.
אָז לֹא אֶהֱיֶה קַיֶּמֶת בִּכְלָל. כְּשֶׁאֶחְזֹר הַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר. בְּשָׁעָה שְׁמוֹנֶה בָּעֶרֶב הַכֹּל יִגָּמֵר. יֵשׁ רַק צֹמֶת אֶחָד שֶׁאֵלָיו מִתְנַקְּזוֹת שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת בּוֹדְדוֹת.

בספר “צ’יפס וקטשופ בזקופנה” השירים מזמינים את הקורא לחוויה שונה, אחרת, המזכירה תיאטרון. תפאורה, סאונד, תאורה המעוצבים בקפידה לקראת אמת שעומדת להגיע לעולם. מה השיר עושה לקוראים? איך הם מרגישים בקריאת השורות הקצרות? הכל מתבלבל. אי אפשר לדעת איזה שורה היא מהעבר, משם או שורה מהזמנים של עכשיו- זה לא תמיד ברור. המציאות אינה ברורה. סבתא או נכדה, צ’יפס שמנוני או קליפות תפוחי אדמה? הזמנים ממשיכים לחלוף אבל אי אפשר לעצור, כאן המציאות לא יכולה לחלוף עם הזמן- שהעבר יהיה בעבר ויפנה את מקומות לעתיד- זה לא קורה.