יער נורווגי (ביפנית: ノルウェイの森)
הבמאי טראן אן האנג עיבד את רומן החניכה המצליח של הרוקי מורקמי לקולנוע. אולם המורכבות
של הסופר, שביטא בכתיבתו את רוח הנעורים המעורערת של היפנים, מפנה מקום בסרט לטובת מלודרמה מסוגננת.
מה עדיף – לקרוא או לצפות בסרט?
הרומן הוא רומן חניכה העוסק באהבה, במיניות, בעיצוב הזיכרון ובאובדן. האובדן הוא הן במובן הישיר של מוות והן במובן של אובדן התקוות, החלומות, הנעורים והאהבה, של גיבור הרומן.
הגיבור הוא טורו ווטנבה, אשר נזכר בשנותיו הראשונות באוניברסיטה בטוקיו.
הציר המרכזי ברומן הוא שתי מערכות היחסים שמפתח ווטנבה עם שתי צעירות השונות מאוד באופיין: נאוקו, שהיא יפה, עדינה ושבירה מבחינה רגשית, ומידורי, שהיא תאבת חיים הלומדת אתו באוניברסיטה.
הרומן מתרחש בטוקיו על פני שלוש שנים (1970-1968), תקופה שבה תלמידים יפנים הפגינו נגד הממשל, כמו במדינות אחרות בעולם.
מורקמי, דרך עיניו של ווטנבה, מציג את תנועת המחאה כחלשה וצבועה. למעשה, הרקע ההיסטורי של האירועים הופך לחסר חשיבות כמעט והיחסים הבין-אישיים של הגיבור, כמו גם התלבטויותיו, הם אלו שעומדים במרכז. את שנת 1969 מתאר הגיבור:
"העולם שסביבי עמד על סף תמורה גדולה. רבים מתו: ג'ון קולטריין, וגם פלוני ואלמוני. אנשים ביקשו שינוי, ונראה היה שהשינוי הוא כבר מעבר לפינה. אבל לאמיתו של דבר כל ההתרחשות הזאת הייתה לא יותר מתמונת רקע חסרת תוכן וחסרת משמעות. אני כמעט שלא הרמתי את הראש,
גורר את עצמי מיום ליום, יום אחרי יום."
הרוקי מורקמי, יער נורווגי. תרגום מאנגלית: דורון כהן, הוצאת כתר, 2000, עמ' 236
מורקמי נחשב כסופר המרבה לשלב בספריו רכיבים פנטסטיים ועל-טבעיים. "יער נורווגי" הוא ייחודי בכתיבתו של מורקמי בכך שהוא ריאליסטי וכמעט ולא מופיעים בו רכיבים פנטסטיים. מורקמי טען כי הפנטסטי כשלעצמו אינו מעניין אותו, וכי הוא מתעניין בבלבול בין מציאות ובין דמיון ובכך "שהחיים אינם כמו שהיו צריכים להיות". בנושאים אלו עוסק "יער נורווגי" וכך הוא מתקשר למוטיבים העיקריים בספריו של מורקמי.
השפעתה של התרבות המערבית ניכרת בספר. שני התחומים המרכזיים של תרבות זו הזוכים להתייחסות הם הספרות ומוזיקת הפופ והג'אז. ספרו של סקוט פיצג'רלד, "גטסבי הגדול" מאוזכר פעמים רבות בספר ויש בין שני הספרים נקודות השקה, כגון: הגיבור המספר בגוף ראשון, העלאת זיכרונות ושחזור שיחות ותובנה רטרוספקטיבית. ספר נוסף שהוזכר רבות כמשיק ל"יער נורווגי" הוא "התפסן בשדה השיפון" מאת ג'. ד. סלינג'ר. רומן חניכה מפורסם זה מוזכר רק פעמים בודדות בספר, אך ווטנבה, הגיבור היפני, מזכיר מאוד את הגיבור האמריקאי בכך שהם בני גיל דומה ובכך ששניהם פועלים ומופעלים בעלילה ואינם צופים מהצד בדומה לגיבור ב"גטסבי הגדול".
גם למוזיקה תפקיד משמעותי בספר, ככזאת המשפיעה על הלך רוחם של הגיבורים ומעוררת ומציפה בהם זיכרונות ורגשות מהעבר. שמותיהם ושיריהם של רבים מהמוזיקאים הבולטים בפופ, בג'אז ובמוזיקה הקלאסית הקלה שפעלו בשנות השישים מופיעים במהלך הספר ובמיוחד בולטים שיריהם של הביטלס. אחת הפעולות המוזכרות שוב ושוב ובפירוט היא נגינתה של רייקו את שירי הביטלס בעת ביקוריו של ווטנבה במוסד המרפא, שירים האהובים על ווטנבה, נאוקו ורייקו ומאחדים ברגש משותף את שלושת הגיבורים. מורקמי כתב ב"אחרית דבר" שהוסיף לספר כי השלים את כתיבת ספרו תוך שהאזין קרוב ל-120 פעם לאלבומם של החיפושיות, "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band".
הספר נקרא על שם שירם של הביטלס
"Norwegian Wood (This Bird Has Flown)", מתוך האלבום Rubber Soul. השיר, המוזכר ברומן מספר פעמים, נכתב על ידי ג'ון לנון ופול מקרטני.
אחת הגיבורות, נאוקו, אומרת על השיר "יער נורווגי":
"זה השיר שאני הכי אוהבת", אולם, מיד ממשיכה ואומרת:
"לפעמים כשאני מקשיבה לשיר הזה אני נהיית נורא עצובה. אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה כאילו הלכתי לאיבוד בעומק היער, …
אני בודדה וקר לי, חושך מסביב ואף אחד לא בא להציל אותי. לכן היא לא מנגנת את השיר אלא אם כן אני מבקשת אותו".
הרוקי מורקמי, יער נורווגי. תרגום מאנגלית: דורון כהן, הוצאת כתר, 2000, עמ' 112
ניתן להשיג את הספר בספרית הקורא העברי
בשנת 2010 עובד הספר לסרט בשם "יער נורווגי", בבימויו של טראן אן הונג, שגם כתב את התסריט.
את פסקול הסרט חיבר ג'וני גרינווד, הגיטריסט המוביל של להקת רדיוהד.
כסרט המבוסס על רומן מצליח, נטו המבקרים להשוות בין השניים. רוי שוורץ כתב בעניין זה:
ניתן לומר כי יצירתו של טראן עומדת בפני עצמה כיצירה יפנית אמיתית ובלתי פולשנית, שאינה מתיימרת לייצג את המניפסט החניכתי-מודרניסטי של הרומן. אך בהשוואה ליצירה המקורית חל על הסרט הפסד כפול: מעבר לכך שהבמאי ויתר על מהות מעשה הכתיבה של מורקמי, הוא גם גזר החוצה אפיונים חשובים של דמויות המופיעות במקור.
ביקורתו של יאיר רוה חריפה יותר:
"יער נורווגי" נפל קורבן לתסמונת עיבודים קולנועיים כושלים. ספרו האהוב של הרוקי מורקמי הפך בידיו של הבמאי הווייטנאמי טראן אן האנג ("ריח הפאפאיה הירוקה"), לסרט שמזכיר רגעים לא נעימים של עיבודי ספרים ישראליים לסרטים. זה מה שקורה: לוקחים ספר שהוא מונולג פנימי, שיטוט בזכרונות, מסע פיוטי של מילים ותחושות, וזורקים החוצה את כל הפיוט ומעבירים למסך רק תפניות עלילתיות מרכזיות. ומה נשאר? סקס. או אם לדייק: סקס ומוות. ובמילה אחת: נקרופיליה.
כך גם מרט פרחומובסקי:
אמנם זה תמיד מפתה לראות את הגיבורים הספרותיים האהובים מתגלמים על המסך באנשים בשר ודם, אבל שום דבר לא שווה את החוויה המייסרת והמיותרת שאתם הולכים לעבור בשביל זה בקולנוע.
