הסופרת שושנה ויג אשר התארחה אצלנו בניו יורק במסגרת סדרת המפגשים "עברית בכיף"
,ראיינה את הסופר אלי עמיר בשנת 2005 לאחר פרסום ספרו -יסמין, אלי עמיר מחברם של תרגול כפרות, מפריח היונים ואהבת שאול
מגדולי רבי המכר של עם עובד.
"ישבנו עוד שעה קלה בלובי של מלון ירושלמי. אלי עמיר נאה במידותיו. שמר על חזות נעימה שוחח עמי בשקט, באחד משפטים אמר "כנראה, שלא אראה אותך יותר בחיים".
סוג של אמירת החמצה. אף שאת ספרו יסמין כבר מלמדים בבתי ספר תיכון. עדיין נטועה בו תחושת החמצה שלא כתב מספיק"….
ניתן להשיג את הספר אצלנו בספריה – יסמין – אלי עמיר
אלי עמיר, נגיב מחפוז הישראלי, פירסם ספר בשנת 2005 על הבעיה הישראלית פלשתינאית.
ספרו של אלי עמיר יסמין עוסק בנו, בחברה הישראלית שמוצאת עצמה לאחר מלחמת ששת הימים בפני הבעיה הפלשתינאית. בזווית ראייה ייחודית מצייר נורי, גיבור הספר, את המשברים הראשונים שנכונו לישראליות בעקבות כיבוש האוכלוסייה הערבית. יסמין הוא ניסיון אמיץ להתבונן בנבכי נפשו של הצד השני. לא, אל תתבלבלו לא על חשבון ההתבוננות באני. ההזדהות עם האחר אינה על חשבון הבנת המצוקה הלאומית היהודית. המספר מתאר בפני הקורא אירועים היסטוריים באופן ייחודי. לדוגמה את תיאורי ההגזמה והלוחמה הפסיכולוגית שנקטו הערביים הוא מסביר כחלק מדרך ההתגוננות, משנפגע הכבוד ממציאים אירועים הירואיים.
ספרו של אלי עמיר יסמין עוסק בנו, בחברה הישראלית שמוצאת עצמה לאחר מלחמת ששת הימים בפני הבעיה הפלשתינאית. בזווית ראייה ייחודית מצייר נורי, גיבור הספר, את המשברים הראשונים שנכונו לישראליות בעקבות כיבוש האוכלוסייה הערבית.
הדמויות המרכזיות בסיפור: היהודי נורי, גיבור הרומאן, שמוזעק בתום הקרבות להיות עוזר לשר הממונה במזרח ירושלים. הגיבור מצליח להתבונן באוכלוסייה הנכבשת בעין רגישה. מולו צומחת לפלא דמותה של יסמין, ערבייה נוצריה, ממזרח ירושלים בת משכילים בוגרת הסורבון בפריז. הבת הנאמנה שבה לאחר מלחמת ששת הימים לתמוך באביה אבו גורג'. המפגש בין השניים (נורי ויסמין) הוא מפגש רווי יצרים מפגש של אהבה חד פעמית הנולדת ממסע הכרת האחר. מסע שיש בו חששות חשדות. ולבסוף הקורא יוצא ללא פיתרון. מעין אליגוריה בלא פיתרון. אנו נכנסים עם חוט אריאדנה לתוך המבוך, אך נותרים בתוכו.
ביליתי מספר ימים בחברת ספרו של אלי עמיר. אלי עמיר כותב לקורא בגובה העיניים. הוא מסיר מעטה של התנשאות ומנסה לקרב את הקורא בכל כוחו באמצעות כל הכלים שיש בידי הסופר. הוא מגייס למען היצירה הספרותית את כלי המוסיקה. מטבל את ספרו בכלי נגינה, העוד המזרחי לצד נגינה של יצירות קלאסיות. שירי אום כולתום לצד שיר של ויסלבה שימבורסקה בתרגומו של רפי וייכרט. עדינותו של הסופר הרגיש באה לידי ביטוי בכל שבילי הספר. גם בדרך העיצוב של המספר הכל יודע בפתיחת הספר המתעד את האוכלוסייה הערבית הפוגשת לראשונה את החיילים היהודיים בעיר העתיקה. כשהסופר רוצה לדבר אלינו הקוראים היהודים בשפתנו הוא עובר לגוף ראשון. נורי הוא משלנו- הוא אנו ועל כן כאן הוא כותב בגוף ראשון.
פגשתי את אלי עמיר לפני כחודש ימים בראשית חודש יולי באירוע ספרותי ל חמוטל בר יוסף. אלי עמיר התייצב על הבמה בבית הקונפדרציה בירושלים וקרא מתוך ספרו יסמין שיר ששילב מתוך שירי חמוטל. שיר בעל סימון פוליטי הנקרא פלשתין. הופעתו עוררה בי סקרנות, מה עוד שבדרכנו החוצה בלא כחל ושרק הוא פנה אליי הודה לי על קריאתי המרגשת שיר של חמוטל, וביקש ממני לכתוב עליו.
אחר כמה שבועות משסיימתי לקרוא את ספרו התייצבתי אחר כבוד לפני אלי עמיר לשיחה על ספרות ופוליטיקה. אלי עמיר שהחל לכתוב בשנות הארבעים לחייו היה פקיד ממשלתי. יועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה. עד היום מזעיקים אותו למשרד ראש הממשלה. יש לו מילה שם בדרגים הגבוהים. הריאיון מתמקד ביסמין שהוא ספר המתעד את נורי גיבור תרנגול כפרות בהוויה הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים. הספר יסמין שייך לטרילוגיה שפורסמה במהלך השנים ולא על פי סדר כרונולוגי. ראשית פורסם תרנגול כפרות, נורי בתקופת היקלטותו בחברה הישראלית על ידי נציגתה החברה הקיבוצית, בשנת 1983. מפריח היונים מתייחס לתקופה מוקדמת אף יותר בחיי נורי, בבגדד. והרומאן האחרון יסמין מתייחס להוויה הישראלית של נורי, בן ערב, לאחר מלחמת ששת הימים.
1. הרומאן יסמין הוא סיפור אהבה בין גבר יהודי ממוצא עיראקי לבין ערביה נוצריה ממזרח ירושלים, כמו רומאן שהוא כנגד כל הסיכויים. ובכל זאת היה ניסיון לקשר ניסיון שביטא המון אהבה בין שני הצדדים. האם הדמויות הללו הן דמויות שנבחרו במקרה? מדוע למשל לא בחרת יהודיה המתאהבת בערבי? מה הייתה הבחירה הזאת לסמן את הערביות בסימון נשי? היש לכן רובד פסיכולוגי בלתי מודע? הרי אתה כיוצר יכולת לברוא הכל.
הערביות מופיעה בכל גווניה. נכון, בסימון נשי. לנשים נוכחות גדולה בספר גם מהצד היהודי וגם מהצד הערבי. יש להן משקל. יש גם גיבורים גברים. אבו גורג', הסנטור, אבו נביל. ואת אנשי המסחר אלה שמתפקעים לאחר המלחמה, המושל, יש נאצר. יש לו משקל אדיר באותה תקופה. יש מספיק גברים שנותנים לפי העניין את קריאת הכיוון שם. הבחינה של מערכת היחסים, מערכת אהבה זוהי זירה אנושית שיש בתוכה להתגבר על הבדלי גזע, צבע ומוצא ואולי חשבתי לבחון אותה כך. זירה שניתן לבחון האם באמת האהבה הזאת יכולה לעמוד במבחן של השונות וגם במכשולים שכל אחד סוחב איתו.
2. הרומאן הוא רומאן ריאליסטי עד כדי דיוק היסטורי מופלא, אתה מציין אישים היסטוריים ומתייחס לאירועים ההיסטוריים אמנם מנקודת מבט של האחר בצורה שהיא חדשנית אולי, אולם מדוע בחרת דווקא באירוע הזה של ששת הימים?
האירוע של ששת הימים הוא אירוע מכונן מרכזי. השני בחשיבותו אחרי מלחמת השחרור. ארוע שעד היום אנו משלמים את תוצאותיו. ומצרים וירדן נהנו מפרותיו. אבל זה אירוע שעמת אותנו עימות ישיר בגלל הכיבוש מול הפלשתינאים. זה אירוע שמשפיע על כל אורחות חיינו מאז ועד עתה. עם זה יום יום שעה שעה כן גם עתה ערב ההתנתקות. אירוע שפילג את עם ישראל. גם הזהות הפלשתינאית לא הייתה זהות מגובשת. הם היו תחת ירדן תחת המלך. לו היה לנו שכל היו צריכים להחזיר אותם למלך חוסיין. כאב ראש שלהם לא שלנו. אירוע שהביא את תנועת השחרור הפלשתינאית להקצנה גדולה. הביא את היהודים בארץ או חלקים בארץ לידי עשייה ומחשבה שאלף האירוע הוא ממשיך את מלחמת השחרור. ובית הוא יצר את תנועת אי ההשלמה, יצר את גוש אמונים. הוא גיבש ציבור מתנחלים שברובו דתי. וחלקים מנו משיחיסטיים שעומדים היום מול מדינת ישראל כמדינה מול מדינה. אירוע שנכנסנו אליו לא משום שרצינו. אירוע שתוצאותיו משפיעים על גורלנו ואולי ישפיע עוד על עתידה של מדינת ישראל. ודרך אגב לא כתבו על ששת הימים.
אולי עבר מספיק זמן כדי לכתוב?
לכתוב על יום הכיפורים לא חיכו כל כך הרבה זמן. כתבו עליה כמעט מיד.בעקבות ששת הימים בגלל הניצחון המהיר, הסנוור והיציאה מהחושך ומהפחד הקיומי לגבולות הכי רחבים שעם ישראל ידע מעודו. ניפח את האגו שלנו ללא שום פרופורציה. גם באופן אישי חוויות קשות. תקופת ההמתנה, התקופה הכי קשה, התקופה הכי מפחידה בחיי, סכנת הבית הלאומיהשפיעה עליי אישית. זו גם תקופה שהייתי בה עד, וגם מספר. לכן יש גם דיוק היסטורי. הייתי עם דיין. עם אשכול. החוויה נצרבה בי בדעתי, בנפשי וחיפשה מוצא. מתפלא למה זה יצא רק עתה. יכול היה בקלות לצאת לפני ספרי אהבת שאול. למה חיכיתי? למה היה צריך להבשיל? הפרספקטיבה עזרה להבין אותם ואותנו.
אתה יוצא מגדרך כדי להבין אותם.
אנו לא מבינים בני אדם אחרים וגם את עצמנו בקושי רב מבינים. הזמן שאנו חיים הוא קצר מדי. כדי להבין חיינו באזור, להבין אותם כדי לכתוב עליהם. רציתי שאכתוב מתוך ההויה הערבית הפלשתינאית ומתוך ההוויה הציונית יהודית. לעשות מאמץ כסופר לכתוב בשתי ההוויות. וכמובן, שהיו לי עמיתים סופרים בצד השני. כי אני מאמין שהכתיבה באמפטיה כזאת יכולה להיות מפתח לדו שיח הוגן. בוודאי יותר מן הדו שיח שמתקיים כאשר לא מבינים את האחר. לא מכירים את האחר. כאשר האני שלנו מסמא אותנו מלראות את האחר.
3. אני רוצה לשאול על הנשים בחיי הגיבור נורי. לנורי יש חולשה למין החלש. האיש מוקף נשים כל הזמן כשהוא מתבונן בחוצה, אם לשולחן המזכירה אם לחלון השכנה החרדייה. אם בזכרונותיו ירדנה שעזבה אותו. מישל הצרפתיה המפתה. ואחרונה חביבה יסמין . מדוע בחר הגיבור להקיף עצמו בנשים? היש כאן אמירה כלשהי באשר לקשרים שהוא חושב שהם קשרים אמיתיים. גם כשנורי נזכר בערביה ראדיר הוא מתאר את הקשר שלו לאישה. הרגישות שלו היא לפן הנשי. הוא מחזר גם אחר הנשים בשיא הרומאנטיות באמצעות שירה. משמיע לאהובות שירים מכל מה שהוא מכיר והוא מכיר קשת רחבה מן התרבות הערבית ומן התרבות המערבית.
נורי צעיר בן 30, באמת, אוהב נשים. מזדהה עם נשים, נוח לו עם נשים. הנשים הללו, כל אחת מהן, מהוות את התרומות לחייו. כל אחת מהן תורמת לו איזשוהי תרומה ויש לה תפקיד בחיים שלו. והשקפת עולמו מתגבשת באמצעות הנשים הערביות והיהודיות : ראדיר, ירדנה, יסמין. לעומת הסיםור של אמא שלו ואבא שלו . לבנה, ניקיון הכפיים שלה, מנהלת לשכת השר. סוניה האם המייסדת מלווה אותו מגיל 13. הנשים מעצבות תודעה הגישה שלו היא רומנטית לכולם. גם כשאין סיכוי מיני גם כשלא בראש שלו לקיים מערכת יחסים : עם החרדיה, וגם לא עם לבנה וראדיר. לכולן יחסו רומנטי. על מישל, שגוררת אותו למיטה הוא לא משתגע. האהבה האמיתית היא יסמין היא גם רוחנית מערכת קשרים של תאומים בנפש של שני אנשים שהם באים ממזרח וגם ממערב. היחס שלה לאביה והיחס שלו לאבא הרספקט ששניהם חשים כלפי ההורים. היא מפסיקה את הדוקטוראט, היא שומעת בקול אביה. הדאגה של נורי להוריו. הוא קונה להם בית כשלו אין. מערכת שלמה וענפה לנשים יש תפקיד מרכזי בחיים.
גם ברומנים אחרים אלי עמיר סופר של נשים, הוא מבין נשים, הצד הנשי חזק אצלו, השילוב שמביא את הצד הרומנטי. אלי עמיר מצליח להגיע לאמפתיה עם נשים באופן מעורר השתאות
גם במפריח היונים, גם שם הגיבור הוא גיבור הקשור לנשים בכלל. וגם בקיבוץ יחסו כנער יש לו לאורך כל צמיחתו תפקיד חשוב לאישה להזדהות לנשים. זקוק לתמיכה שלהם, זקוק לפידבק. נשמע לנשים, ללבנה, לאמו, לראדיר ליסמין. כוח רוחני עצום, שמשפיע עליו והוא מושפע ועושה הרבה מאוד ממה שאומרות לו. האינטואיציה יש לה משקל אדיר. אני צריך להיות קשוב לאינטואיציה, לחום של הנשים.
4. יש לנורי הרבה אמירות באשר לשונותו באשר לאחרות של היהודי בן ערב. הוא שונה ומוצא את עצמו הרבה פעמים מזדהה עם הערבי יותר מאשר עם אנשי הממסד. יש בו מעין אירוניה כלפי הממסד היהודי המכונן כאן חיים חדשים. אולי אתה רומז שהממסד האשכנזי הפסיד בשל התנשאותו הכפולה גם כלפי היהודים ממוצא מזרחי וגם כלפי הערביים? היש אמירה כזאת בספר?
יש אמירה תת קרקעית המלווה את הספר, שהחברה המערבית נכשלת בהבנת היהודים ממוצא מזרחי. זו גישה פטרונית של החברה המערבית. יש התנשאות, יש יומרה. אנו יודעים מה טוב לכם, התרבות שלנו עדיפה ונכונה. התרבות שלכם נחותה, היחס שלכם לנשים הוא נחות. אמא שלי הייתה מלכה. מאיפה המציאו את היחס לנשים? גם ברכות ובג'נטלמניות שלו נורי מצטיין. באה אליו בחורה ערביה והוא לא שוכב איתה. יש לו כבוד אליה. הוא רוצה אותה לא שיכורה, לא תחת השפעה זרה. עם מישל בא אליה, לא מנשק אותה, לא מרגיש נוח אחרי הערב הראשון. היא צריכה להזכיר לו. זה סוג של נסיך שצריך שיחזרו אחריו ולא ממהר לקפוץ. כמה שיסמין אומרת לו על מישל הוא אינו אומר לה שום דבר.
היה חשוב לי גם להראות כי כאשר מול הערבים, מול אבו נביל והסנטור עומדים אנשים מן המזרח העימות מתרכך. השיחה מתרככת. יש נועם אחר. יש הקשבה. הסנטור בא אליו למשרד כי הוא רואה את האבא. שניהם מתווכחים בכוח. העם הערבי מול העם היהודי. ויכוח מנומס, ויכוח מתורבת. יש בו אמפטיה מצד שני הצדדים. הבנת האחר.
5. אתה מציין את הכיבוש הגופני של יסמין כאחד משיאי הספר. הם סוף סוף מדברים עברית, נפלו המחיצות ביניהם. יסמין הקפידה לדבר עמו באנגלית ולא בערבית או בעברית. שפות שבהן שלטה לא פחות מן האנגלית. והכיבוש הוא, לדעתי, גם סוג של חוסר התחשבות של נורי ביסמין. אי אפשר היה לצפות יותר,מדוע הציפייה נשברת בבת אחת? ומדוע כסופר הבחירה ביסמין במחזור? האם אין כאן התייחסות לא עדינה כלפיה? אם חיכה הגיבור כל כך הרבה זמן להתייחד עם יסמין מדוע הוא מתאר סצנה של כיבוש שאין בה אינטימיות עדינה. הוא מתאר את הנאתה של יסמין אבל היא מזווית הראייה שלו, כגבר כבן ערב?!
זה סימבולי. הוא בא אליה בדם. היא באה אליו בדם. הוא חושב שהוא מכאיב והוא רוצה להפסיק. אין אקט של אונס ולא באינוס אנו באים אליה אלא בדם. ההתקרבות בדם אחרי המלחמות. דם של הנידה גם של הפוריות וגם של הקמילה. שני אלמנטים. חרף העובדה זה מותר אצל הנוצרים. בהלכה היהודית אסור. אולם נורי אינו דתי, והיא לא יהודיה. אני גם חושב שזה נעשה בשיא העידון. אני לא כובש. הוא רגיש לה. הוא רואה בתגובה שלה. היא כותבת לו במכתב על הלילה המופלא, על הלילה האדום. היא פחדה שההתרגשות גרמה לה לקבל את המחזור לפני הזמן. הפחד שהכאבים שהיו לה ישבשו את המפגש. אפשר לחשוב שזה משהו רע. היא אומרת לו כשהוא נח. היא אומרת לו לילה גדול מצפה לך. משימה להיות איתה. המשימה לדעת אותה. מטעמים פרקטיים נטרול האפשרות שהקורא יחשוב שהיא נכנסה להיריון. ומה יהיה עם הילד. העסק הזה בא לי אינטואיטיבית. אני הלכתי אחרי התת מודע. דרך האינטואיציה. הלכתי עם זה ולא שיניתי. ואחרי זה קוראים בעלי משקל של הספר. מערכות היחסים עם הפלשתינאיים מתקיימות עם דם ובהפסקות,בתנ"ך הארץ שקטה ארבעים שנה. כאןהיא לא שוקטת 40 שנה, השקט הוא קצרצר.
6. הממסד עומד מול היהודים מן המוצא המזרחי וגם מול הערביים המשכילים. אינך בוחר בדמויות הפאלחים או החקלאיים שמילאו את הארץ לאחר מלחמת ששת הימים. אינך בוחר לא המכונאים כמו א. ב. יהושוע, אלא ממקד את מירב תשומת הלב לאריסטוקרטיה הפלישתינאית. ממנה בחרו להתעלם כאן ואולי אף להטעות אותנו במכוון.
לישראלים יש דימוי כל כך נחות על הערבים עד שחטפנו אותה במלחמת יום הכיפורים שהערבים מסוגלים לעשות משהו. כשהייתי יועץ לענייני ערבים בתקופת אשכול רציתי לשדר יש קבוצת ערבים משכילים שהם גם תוצר של מזרח ומערב, שהחברה הישראלית לא מכירה. אנשים שצריך לרכוש להם רספקט. לידע להשכלה, להתבטאות לתרבות שלהם. כל הזמן דיברו על הפלאח, על אלה שעבדו בניקיון ובחקלאות. גם כלפי יוצאי ארצות האיסלם. כשיצא מפריח היונים הייתה תדהמה על בית הספר. הגיבורים: הרב הראשי. מה למדתם בבית ספר כזה? ובית הספר הכי מודרני שבוגריו נתקבלו ישירות לקיימבריג' ולאוכספורד. היו שיעורים שלימדו אותנו רק אנגלית. עד גיל 12. הקפיצו אותי כיתה. הכל רץ לי מהר.
קיבלת תגובות מן הפלשתינאים ממזרח ירושלים, גיבורי הספר?
שני פלישתינאים שקראו ממזרח העיר. האחד תרגם לי פרק חודשיים שלושה לאחר פרסום הספר. התגובה הפלשתינאית הייתה אוהדת ממזרח העיר. סאלם גובראן, עורך כתב עת, ערבי ישראלי,גם הגיב באהדה."הספר כתוב מתוך ההוויה הערבית." אמר. המצרים שקראו את הספר להם תגובה מאוד טובה. רוצים להוציא את הספר לאור במצרים.
7. באחד הסצינות בספר יושב נורי עם יסמין בבית הסופר בתל בשנות השישים, סופר צעיר יושב על הבמה ונורי יושב מתוך כאב עצום כיצד הסופר הצעיר כתב את ספרו הראשון וזכה לתהילה כה גדולה, כיוצא קיבוץ . האם הסופר הזה הוא עמוס עוז?
יש כאן שני דברים. אהבת הספרות שלו ותחושת הנחיתות שלו ביחס לעברית. היא האוורסט. הסופר הזה ממחיש לו את האוורסט. העובדה הכי מרתקת שיסמין אומרת לו אחרי הערב. אתה תהיה סופר, אהובי. ואז בתדהמה "מה פתאום?!" הרגישות הזו למילים ולשפה יש לסופרים ולמשוררים. אביה היה משורר. היא מאבחנת בשלב מוקדם שטמון בו כוח סיפורי. מאבחנת את הרגישות.
מעניין שהסימון של נורי כסופר בא מן האחר, לא מתוך עצמו אלא דווקא האחר הוא שמכתיר אותו באמצעות האבחון האינטואיטיבי של יסמין.
החניכה מן הצד הפלשתינאי. הזולת. מה שאנו לא רואים בעצמנו. דווקא היא מכוננת את הסופר שבו. הזר מאבחן בנו דברים, שאנו לא ראינו, ושאחינו לא ראו. מה שיש בנו מובן לנו ולסביבה שלנו. הזר מגלה את הפנינה הזאת. רואה אותה יותר בהיר, לא מובנת מאליה.
8. הספרים שלך כולם עוסקים במשבר המעבר התרבותי של העולים מן המזרח בעלייה ההמונית בשנות החמישים. איך אתה כאדם חווית את המשבר הזה
באהבת שאול יש לא יהודי המזרח מחצית הספר הם יוצאי שואה. וגם ס"ט 7 דורות בארץ. בספר הזה עשיתי הרבה תחקיר. התחקיר לחוד ומה שיוצא. מה שאתה מוציא שמכניס לצו'לנט זה העיקר. עסקתי באחר אותי מעניין האחר, כי הייתי אחר ועדיין אחר. גם הימין בעיניך הוא אחר. הכרת האחר הכניסה לעולמו של האחר. רציתי להבין אותם לעומק. האחרות כאן היא הסיפור ביסמין. כולם אחרים. כל אחד הוא אחר. נורי והנשים הן אחרות. הערבים ליהודים היהודים לערבים. האתגר של האחרות. ברור שאנו עוסקים בטרילוגיה מפריח היונים, תרנגול כפרות ויסמין. משפחה עיראקית מזרחית היא האחר שנתקבל כאן בארץ. גם טבעי שאני ממשיך אותה. נורי אחרי כעשרים שנה בארץ הם כבר שונים ממה שהיו במפריח היונים, גם הם השתנו. דמות האב המנגן את עגלה עם סוסה. הוא מנגן זאת לנכדים, שהנכדים ישמעו, זהו צעד גדול של פיוס שנורי מגלה בו. כבר לא חולם לגדל אורז ליד החולה, אלא רואה נחמה בילדיו ובנכדיו. עובדת סוציאלית שבאה לראיין אותו. חושפת איש ציוני שלם עם מה שעשה. מה שחשוב לי להדגיש. אנו לא סטטיים, העמדות שלנו משתנות. כלפי האחר, כלפי עצמנו. ההשלמה והפיוס חשובים ביותר לעומת כל הזעקות שנשמעות מסביב.
סיום הספר פאסימי, לא כן?
נורי משלם מחיר כבד מאוד. הוא משלם: אהבתו הולכת לו. משרתו הולכת לו. פרנסתו, זהותו. אנו לא יודעים איזה דרך יעשה. היתמיד במזרחנות? עזבתי והתפטרתי שילמתי מחיר גבוה.(אלי עמיר לפעמים גולש לדבר על עצמו ולא על נורי, השאלה היא מי הוא מי)
במקרה של השר הממונה וההתפטרות. השר הממונה הוגן כלפיו. פותח לו דלת מטפח אותו לא איש רע. בעל דעות ימניות קיצוניות. העוזר והיועץ הזה חולק על עמדות השר. זה בלתי נסבל. לכן נורי מסיק את המסקנה וקם הולך. למעשה עומדים לפטרו. הוא לא יוכל להעסיקו הוא מתפטר בעצמו. נגיד שהשר חיפש אותו כי רצה להכשיל אותו. הייתה בעיה אמיתית שאין לנורי תשובה עליה. הוא אומר לו, אבל זה מה שאני חושב כי אני חושב אחרת. לא הייתה טולרנטיות. ביקורת שנמצאת בספר, שהוא רצה אותו כמתורגמן וכמתווך.ומה שהוא חושב פחות מעניין אותו. בשעה שאת נורי מעניין להשפיע ולעצב.
אנו לקראת סיום הריאיון. יש יוזמה של קבוצות אנשים לקדם אותך למשרת נשיא המדינה.
העובדה שאזרחיות ואזרחים שאת רובם איני מכיר, מן האינטרנט וממקומות אחרים מעלים את האפשרות הזאת. היא מרגשת מאוד. אני מודה לאנשים האלה ומעריך מאוד מה שהם חושבים עליי. כן, לפני 7 שנים מעריב הזכיר את שמי. גם כן בקשר למי שראוי למשרה הזאת. וימים יגידו.
הפעם הגיע הזמן שיהיה נשיא לא מן המערכת הפוליטית, כמו קציר. הגיע השעה שיהיה איש רוח ולא איש מן המערכת הפוליטית. צריך להדגיש את איש הרוח. הם אומרים.
המעבר מתפקיד ניהול להיות סופר. מה אתה אוהב יותר?
שתי ממלכות. יש ביניהן דמיון ושוני. הדמיון בכך שהתפקידים ברורים, וככל שאתה משתדל להביא מדיניות ולהגשים. אתה מזיז כוחות תקציבים רעיונות. אותו דבר. אתה עושה כסופר. להבדיל, אתה אלוהים של הספר. אתה לבד לא עם אנשים אחרים. כמו ההחלטות שסופר מחליט הרבה יותר גדולה ומסובכת ממה שמנכ"ל מחליט. כשאתה קורא אתה חושב איזה יכולות דרושות לברוא גאוניות ואיך סופר יוצר עולם שלם.
כסופר/ת את/ה צריך ליילד את עצמך. את אישה ואת הגבר את/ה מיילדת הכל.
9. האם יש התעלמות מכוונת מהצלחות המזרחיים? גם כשהם מצליחים מרמים גבה, לא יכול להיות. או שאין צורך להתייחס לשיוך העדתי?
העניין של להצליח להגיע לטופ הן בפקידות הממשלתית והן בפוליטיקה דחף בלתי ניתן לשליטה של ילדי העולים. רוצים להוכיח שקורבן הוריהם בעקירה ובהשתרשות שלהם לא היה לשווא. הם עשו משהו. להראות להם שקורבנם לא היה לשווא. הפסידו את עולמם. לכן רואים שלילדי העולים אמביציה גדולה להצליח. הכתיבה באה מתוך מצוקה מתוך כאב מתוך עלבון שלא נתקבלתי. הזר והאחר. תודה לאל שנתברכתי ביכולת הזאת לספר סיפור. מה אני אוהב יותר. ברור לגמרי שהכתיבה. האני סופר העניק לי כאדם יותר מכל משרה ציבורית. הטביע חותם. אדמיניסטרציה היא ארוחה טובה שאת טורחת עליה שעות נאכלת בחצי שעה ואין לה שום רישום. הספרות בזכות חיי המדף לא רק מתארת מציאות אלא יכולה לעצב מציאות. חודרת לתודעה נוגעת באנשים.
הספר נותן שעות איכות. יכול להשפיע. הקורא מתמסר לספר שבוע או שבועיים. חוזר אליו שוב ושוב. לא זוכים לכך בחיי היום יום במערכות היחסים שלנו עם בני אדם. חוץ מאשר עם בני המשפחה. גם שם אין מערכות יחסים כמו בין קורא לסופר.
ישבנו עוד שעה קלה בלובי של מלון ירושלמי. אלי עמיר נאה במידותיו. שמר על חזות נעימה שוחח עמי בשקט, באחד משפטים אמר "כנראה, שלא אראה אותך יותר בחיים". סוג של אמירת החמצה. אף שאת ספרו יסמין כבר מלמדים בבתי ספר תיכון. עדיין נטועה בו תחושת ההחמצה שלא כתב מספיק . ואולי תחושה של חוסר האמונה ואי היכולת להכיל את גודל החשיבות של מעשיו. מסתבר, שאלי עמיר, שפרץ כבר את גבולות עצמו עדיין משפשף עיניו ולא מאמין שהוא כבר אינו ילד המעברה שהגיע לקיבוץ. הוא בהחלט אחד מאדוני הארץ. ואני.. אם מותר לי לסיים בנימה אישית בהחלט ממליצה להכתירו למשרת נשיא. וכשיהיה הנשיא הנבחר אבוא אחר כבוד לטקס כלשהו ואזכר בפגישה בלובי המלון . ובמיוחד בכל הדברים שאמר "אוף דה רקורד"…
