אחרי מלחמה צנועה של הורדות ידיים, ובעקבות התערבות של הסופר מול המפיצים, הוחלט השבוע שהעיבוד הקולנועי ל'יש ילדים זיגזג" ישמור על שמו המקורי של הספר.
"זה נראה רעיון תמוה לקרוא לסרט
'The Zigzag Kid"
, אומר דויד גרוסמן, "בהתחשב בעובדה שקיים ספר עם שם בעברית. לשמחתי, הם שינו את השם."
(ניתן להשיג את הספר אצלנו בספרית הקורא העברי)
זה העיבוד הקולנועי הרביעי לספר של גרוסמן – אחרי 'חיוך הגדי', 'מישהו לרוץ איתו' ו'הדקדוק הפנימי' .2010־מ אבל 'יש ילדים זיגזג' הוא לא סרט ישראלי אלא הפקה הולנדית, שמגיעה אלינו השבוע אחרי שכבר הסתובבה שנתיים בעולם. את מקומה של אורלי זילברשץ תופסת הפעם איזבלה רוסליני (בתפקיד משנה). את העברית של גרוסמן מחליפות הולנדית, צרפתית ואנגלית.
בניגוד לסופרים כמו יהושע קנז, שנמנעים ממעורבות בתהליך הפקת סרט על פי יצירתם, גרוסמן מספר שקרא כמה גרסאות של התסריט, נפגש כמה פעמים עם צוות ההפקה ועם הבמאי, וגם טס לסט הצילומים בהולנד. לשבריר שנייה אפשר אפילו לראות אותו מגיח להופעת אורח בסצנה האחרונה בסרט, יושב עם שאר בני המשפחה, נצלה בשמש מול דרשת בר המצווה של הגיבור.
"אני לא חסיד הגישה של לזרוק את הספר למים ולראות אם הסרט ישחה או יטבע, הוא אומר. לפעמים אני מעדיף לשחרר את יוצרי הסרט, אבל זה צעד שהם מאוד חוששים לעשות – ואז עלולה להיווצר מין ציפור כבדה שמקרטעת על המסלול ולא ממריאה. בדרך כלל אני מוצא שהבמאים והתסריטאים מאוד תלותיים. הם זקוקים לקשר עם הסופר. הם חוזרים ושואלים אותי שאלות ורוצים את המעורבות שלי, לפעמים יותר ממה שאני רוצה או יכול. אבל חשוב לי בכל זאת לראות לאן ילך הספר. ודווקא בגלל שאני רחוק מזמן כתיבת הספר, אני יכול לפעמים להציע זווית ראייה חדשה".
'יש ילדים זיגזג' התפרסם 1994־ב ומיד הוצג כספר מהופך ומשלים לרומנים שגרוסמן פירסם לפניו. אם 'עיין ערך: 'אהבה" ו'ספר הדקדוק הפנימי' בלטו בתכנים הקודרים שלהם ובטכניקה ספרותית מורכבת – 'יש ילדים זיגזג' הציג את עצמו כספר נוער. הגיבור שלו, ילד בשם נונו, יוצא להרפתקה בלשית בעקבות אם אובדת, אולי ברוח ספרות הבלשים של אריך קסטנר. העיבוד הקולנועי מוותר על המשחק של הספר בנקודות מבט שונות, וכאילו מחצין את היכולת הבסיסית של גרוסמן ליצור עלילות פופיות, מושכות.
"אצלי בכתיבה יש הרבה מקום לתיאור של מחשבות, של זיכרונות, של מבט פנימה. זה אפקט שעובד פחות טוב בקולנוע. לכן הבחירה בסרט של אקשן ותנופה של מסע היא טובה. כל הזמן דחפתי אותם לכיוון הזה. הבמאי לא יצר פה 'סרט־ספר'. הוא לוקח את החלק העלילתי בספר ונצמד אליו בדרכו שלו. הכוח של הסרט בעיניי זה שהוא סוחף בקצב שלו, בתזמון הקולנועי שלו. זה סרט עם המון הומור. סרט שנועד לגרום לך לצאת מהאולם מחייך."
הנה גרוסמן (מימין) בסצינת הסיום של הסרט, בתור אחד האורחים במסיבת הבר מצווה של נונו
מאחור השחקנית איזבלה רוסליני
אפשר להגיד ש'יש ילדים זיגזג' הוא הספר הכי שמח שלך?
"כמו מרבית הסופרים שאני מכיר, בסופו של דבר אני כותב על שלושה־ארבעה דברים שהם בנפשי. ואני משתדל כל פעם לנגן אותם בכלי אחר. 'יש ילדים זיגזג' הוא ספר צוהל כזה. אם כי, כשאתה קורא אותו, אני חושב שמופיעה גם הבדידות של נונו, הגיבור, וגם הבלבול העצום שלו: הוא מרגיש שהוא לא כמו שמצפים שהוא יהיה. שפועל בתוכו איזה נוסע סמוי, שיש בתוכו עוד ילד, עוד אישיות שהוא לא מבין אותה, שהוא נאבק בה ומתפתה לה. כל הספר הוא בעצם המסע שלו להבין מיהו – להוציא לאור את המישהו הזה שנמצא בתוכו וגורם לו להיות בקונפליקט כל כך חזק עם עצמו. את השאלה הזאת של 'מי אני' המשכתי לשאול כמעט בכל ספר שאני כותב."
ובכל זאת, בתוך השורה של גיבורים־ילדים שתיארת, נונו הוא המקרה הכי הרמוני של התבגרות.
"כואב לי לעשות היררכיה בין הילדים השונים שכתבתי. אבל אני חושב שמה שמבדיל את נונו מגיבורים אחרים שלי הוא סוג האנרגיה שלו: יותר אנרגיה של עשייה, של פעולה. אם אהרון מ'ספר הדקדוק הפנימי' פועל רק על עצמו, לכוד בתוך עצמו – נונו הוא יותר ילד שפועל על העולם. הוא כמו חץ כזה."
כתיבת ספרות מאפשרת יותר חופש מאשר יצירה של סרט?
"אני חושב שכן. בכל פעם שאני נמצא על סט צילום, ואני רואה את מאות האנשים שמשתתפים ומעורבים, אני חושב: איזה מזל יש לי שכל מה שאני צריך זה עט, מחברת, ולפעמים מקלדת. תשים אותי בכל מקום, ואני יכול לכתוב. אני לא צריך שום דבר שבא מן החוץ. תמיד משעשע אותי לראות את המאמצים העצומים ואת הביורוקרטיה שכרוכים בהפקה של רעיון אחד שעלה לאיש אחד, בחדרו. הזיות שהזיתי לי בחדר – פתאום יש המון עוזרי הפקה ואנשי צוות שצריכים לממש אותן. כמו למשל הצילום של האמא הולכת על מנוף ענק מול הירח. או הסצנה של המרדף בין האבא והאמא, והנפילה שלהם לתוך בריכת השוקולד. הביאו כמה אלפי ליטרים של שוקולד כדי לצלם את הדבר הזה."
שוקולד אמיתי?
"כן. איזה בזבוז, אה"?
גם בלי ההולנדית, בספר הזה יש משהו יותר אוניברסלי, פחות מקומי, ביחס לספרים אחרים שלך.
"בניגוד גמור לכל הספרים שלי, המוקד שלו באמת לא חייב להיות ישראלי. התהליך שנונו עובר לא קשור למשקל של להיות ישראלי, להתעצב על ידי ההיסטוריה שלנו. הוא חופשי מהכובד הזה. לכן באמת זה הסרט היחידי שלי שלא נעשה בארץ."
קוראים מחוץ לישראל מזהים בספרים שלך דברים אחרים מהקוראים כאן?
"הם יכולים להרגיש בדברים שאנחנו כבר שקועים עמוק בתוכם. זה מזכיר לי את הבדיחה ההיא: שני דגים צעירים שוחים בים ונתקלים בדג זקן שאומר להם, 'היי חבר'ה, מה נשמע, איך המים היום'? הם אומרים 'בסדר' וממשיכים לשחות. אחרי כמה שניות אחד מסתכל על השני ואומר: 'רגע, מה זה מים'? אנחנו נמצאים עמוק בתוך המים שלנו בישראל, מתורגלים, מתוכנתים לחיות בהם. ואולי צריך באמת מבט בחוץ כדי לראות כמה מסובכים החיים פה".
פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות
