רגע שברירי של חסד ושל התעלות – עמליה כהנא – כרמון

בכפיפה אחת – עמליה כהנא כרמון
"היידעו הדמעות מי שפכן/ ויידעו הלבבות מי הפכם/ הפכם בוא מאורם תוך רגבים/ ולא ידעו רגבים מה בתוכם" (המוטו של "נעימה ששון כותבת שירים", ר' יהודה הלוי).
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

עמליה כהנא-כרמון היא קטגוריה בפני עצמה וכל אחד מספריה ראוי להיכלל בכל עשירייה ראשונה,
מצד שני, לא מפתיע – ברשימת הספרים הטובים ביותר שנכתבו בעברית מאז קום המדינה נכנס דווקא –
"בכפיפה אחת", כמובן בזכות הסיפור "נעימה ששון כותבת שירים" שפורסם ב-63.

"נעימה ששון" הוא לכאורה סיפור פשוט על התאהבותה הנכזבת של תלמידת כיתה ח' במורה שלה. כליהוק, נעימה היא "האחר" האולטימטיבי: אישה, מזרחית, דתייה, ירושלמית ("בירושלים אני. מה מיוחד. מה נפלא. מה נבחר. הקרוב ביותר לאיזה מרכז. מה גדולה הזכות"). אבל בניגוד ל"אחר" שנכתב כיום, הזהויות "האחרות" של נעימה אינן מוגדרות בהנגדה ל"הגמוני" אלא אימננטיות לה. יהיה מי שיראה בכך חולשה או החלשה, כמו גם הסבר סוציולוגי להתקבלותו של הסיפור. כשלעצמי, אני נוטה לראות בהיותה היא עצמה מקור כוחה וכוחו.

על כמה מגיבוריה, בהם נעימה ששון, אמרה כהנא-כרמון כך: "אלה הם בני האדם שלא יוצאים מנקודת המוצא של האני ואפסי עוד. קיים לגביהם משהו שהוא מעבר לאני הפרטי. נקרא לזה, משהו כמו הכרה בעול של מחויבות פנימית, שהם בחרו בה (והכרה במשהו הלא זו צורה של בחירה). על כן, על פי הכרת הסיפורים, אנשים כאלה, תמיד הם החזקים, הם שיכולים להתקדם הלאה. הם שיכולים לעשות. ולא ניכנס כעת לשאלה להתקדם לאן ולעשות מה. אם בן האדם הזה הוא מחבלת צעירה, היא תתפוצץ יחד עם מכונית התופת שהיא נוהגת בה. אם הוא אלברט שווייצר, הוא יקים בית חולים באפריקה. אבל שניהם פועלים מתוך הכרה במחויבות פנימית. שבלעדיה אי אפשר לעשות".

בשנים האחרונות נדמה כי נוכחותה של עמליה כהנא כרמון במרחב הספרות העברית מצטמצמת לסיפורה הנודע "נעימה ששון כותבת שירים"; אבל הדפסתם מחדש של חמישה מסיפוריה מאפשרת לגלות שוב את כתיבתה שהיא תמיד כתיבה של ההתאהבות – ושל כישלונה.

את איכויותיה הספרותיות והלשוניות של כהנא-כרמון אין צורך לפרט והן נוכחות כמובן גם בסיפור הזה, אבל השאלה מה הופך סיפור מסוים למותג עדיין מרתקת. גם המחברת התקשתה להשיב. "לפעמים נדמה לי שבתעודת הזהות שלי כבר צריך להופיע השם'עמליה (נעימה ששון) כהנא- כרמון'", אמרה כהנא- כרמון לפני כ -20 שנה, "ואני משוכנעת שלמעשה, בקרב האנשים שרואים את עצמם כקוראים שלי, מצויים לא מעטים שמתבססים על הסיפור הזה בלבד. כשלעצמי, אני לא בדיוק מבינה כיצד זה קרה. כי מבחינתי, אני מעדיפה על פני הסיפור הזה מספר לא מבוטל של סיפורים שכתבתי, לפניו ולאחריו. אבל מס? תורי דעת הקהל הם תמיד משהו שנבצר מהבנתי".

 חלפו קרוב לעוד 20 שנה, ונדמה שסיפוריה של כהנא כרמון יצאו זה כבר ממחזור הדם של הספרות העברית, וכי נוכחותה במרחב של התרבות העברית מצטמצמת והולכת. לפיכך, יפה עשתה "הספריה הקטנה" שהדפיסה עתה חמישה מסיפוריה היפים ביותר, שנכתבו על פני שני עשורים; סיפורי אהבה, או ליתר דיוק התאהבות, שכן האהבה אצל כהנא כרמון היא תמיד הרגע של הפנייה המוחלטת אל עבר הזולת, פנייה שאף פעם אינה נענית ואינה מתממשת. וזהו, אולי, הדבר הטבוע בחמשת הסיפורים הללו, העובר בהם לכל אורכם: התשוקה, שהיא כמעט תמיד תשוקה של אשה (של נערה), להיחלץ מבדידות בלתי נסבלת, הרצון להיוושע, להיגאל, המוליד רגע שברירי של חסד ושל התעלות, שמיד אחריו מגיעה ההכרה בחוסר התוחלת של התשוקה הזאת, ועמה השיבה אל "דלת אמותיה" של הבדידות.

בשפה עשירה מאין כמותה, רוויה ברמזים מקראיים, המערבת רמות לשוניות שונות, עולה על גדותיה מרוב שפע אך גם שסועה ומפורקת, בתחביר קטוע, סדוק, מתארת כהנא כרמון פעם אחר פעם את ההתערטלות המוחלטת של ההתאהבות, המפקיעה לרגע אחד את האוהב מעצמו ומחייו ומטילה אותו אל עבר הזולת, ואת החיפוש הרליגיוזי אחר משמעות, הרצון להרחיב את גבולות החוויה והתודעה.

בדומה לגיבוריו של ס. יזהר (אשר בשנת הופעתו של הסיפור "נעימה ששון כותבת שירים" פירסם את "סיפורי מישור", ומהם הפליג לשתיקה של 30 שנה), ניצבים גיבוריה של כהנא כרמון בלב לבו של העולם, ובה בעת הם מתבוננים עליו מבחוץ, כצופים במחזה, בתחושת זרות והיעדר שייכות מתמשכת. ומתוך המרחק שבין הזרות להארה, במעבר מן הבדידות והניכור אל הרף-החסד, נולדות דמויות מכונסות בעצמן, המפנות עורף לעניינים "הגדולים", הלאומיים והקולקטיביים, ואשר הדבר המאפיין אותן, בין היתר, הוא חוסר היכולת שלהן לתפקד בעולם: נשים שאינן יודעות את הכללים והחוקים (החברתיים, הלשוניים), שאינן מסוגלות לשחק את המשחק, להיות קומוניקטיביות, שמכירות או את השתיקה הגמורה או את הדיבור החשוף ביותר, העירום ביותר, הלא-מוגן, ולכן זה שהוא בלתי-נסבל, שמרחיק מעליהן, דווקא בשל הכנות המוחלטת, את העולם שאינו יודע מה לעשות בגילוי הלב הנואש שלהן, החף מכל גינונים של איך מותר לדבר ושל מה מותר ומה אסור לומר ומתי. הלשון "הנכונה", הדיבור "הראוי", משתרגים כל העת בשאלת הסדר והמשטר, בעמידה לנוכח מסגרת חברתית שצריך לציית לה, שלעתים קרובות קשורה לציוויי הדת היהודית, ולפיכך הדמויות כולן עסוקות כל העת בהתמודדות עם המסגרת, בין אם מתוך מאבק או כניעה.

הנה כך בסיפור "אם נא מצאתי חן", שבו מורה לקורספונדציה בבית ספר לשיעורי ערב מבקשת את קרבתו של אחד מתלמידיה, בחור זר ורחוק, חובש כיפה: "הירהרתי בלבי: ואני, האומנם אף אני מן הדברים המוצאים חן בעיניו. בי אדוני, אם נא מצאתי חן. ואין לדעת. חשד מבעית: אם אעמוד מלכת לא יחיל ולא ירגיש. ?יש לי בן', אמרתי משהגענו החוצה. האיש החי על כוכב לא התעניין. ?בעלת הבית משכיבה אותו לישון', אמרתי, ?הוא ילד טוב. בן שש'. מעולם לא הרגשתי את עצמי נעזבת כה. ?ויש לי בעיות', הוספתי. לשווא. לשווא. ?מה היית עושה אתה, למשל, לו היית במקומי', פתחתי. האיש החי על כוכב שיסעני בחיוך: ?אינני במקומך'".

נאמר על סיפוריה של כהנא כרמון שהם ממירים את האהבה בגאולה של הכתיבה והאמנות, שהחיים, שגיבוריה אינם מסוגלים לחיותם, מוחלפים בספירה של מעשה היצירה, עם פוטנציאל החסד הטבוע בה. זה נכון, ודאי, בנוגע לנעימה ששון, הכותבת בשיריה את אשר פיה אינו יכול לבטא, ואולם בסיפורים מאוחרים, למשל "אני לא משותקת אתה לא אילם" (1979), שבמרכזו אשה משותקת השוהה בבית הבראה שכבר היתה בו 21 שנים קודם, כבר אין תחליף לכאב החשוף לתשוקת ההתקרבות שלא באה על סיפוקה, ואין בהם נחמה, אפילו לא הנחמה של הכתיבה. משום כך, אולי, הופכים המפגשים האלה בוטים יותר, כמעט אלימים, ואפילו המין אינו מפצה על הבדידות והזרות אלא רק מעצים ומדגיש אותן:

"ג'רלד בא. ומחזיר, הופך אותי פרקדן שנית, יישר והניח בצדי נכונה את זרועי: ?הם קצרים, אני אומר לך. ככה', ידו המוגבהת-מה מקישה שם במהירות באגודל ובאמה, ?ועל כן – תשמעי – ועל כן', שוטטו השפתיים על פני, מכסות את פני, בעוד הוא מסיר את המקטורן, מכבה את המנורה, מפשיל את השמיכה ונכנס ללא אבד זמן פנימה עמי. פיניתי לו מקום. ?לא, אל תברחי', דיבר אל תוך הכר, מסתדר. ?כל כך אשה. וכל כך מודאגת. מתוחה. באת הנה. לא טוב. לא טוב', עוד אמר לתוך הכר. דוחף את השמיכה, זורק אותה ברגליו, את מכנסיו והשאר, לרצפה, הפשיל את רגלי שלא תצלחנה על כתפו? זרועותיו? נבר בי, עלה, לחץ ומיעך. הכול מטבורי ומטה, והכול מתרחש כה במהירות, לא ידעתי מה קורה בדיוק. כשמטבורי ומעלה אני לבדי".

עם זאת, אין לטעות בנשים הללו: הן מכירות לא רק את הייאוש, הבושה והיעדר הכושר להסתדר בעולם, אלא גם את התעוזה ואת החיוניות העזה. נכונותן להסתכן, להיחשף, מכילה בתוכה מידה לא משוערת של אומץ לב, יחד עם סירוב לקבל את החיים כמות שהם ולהשלים עמם. מן הבחינה הזאת, לפחות, יש לדמויות של כהנא כרמון איכות סיזיפית, עקשנית מאוד, המסרבת לומר נואש: למרות ועל אף הכל הן מוסיפות לנסות.

פורסם בעיתון הארץ