מה עלה בגורל הבלון האדום שהתעופף לשמים בסיום ספרה של מרים רות? תשובתה של מאיירת לשאלה זו, המוצגת בתערוכה חדשה, מעוררת פולמוס.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
ארבעה מבוגרים עומדים בגבם לתמונה: שני גברים ושתי נשים, כנראה בשנות ה-40 לחייהם, לפחות לפי ההתקרחות של אחד מהם. הם שחוחים, נכלמים אפילו, לפני שורה של קברים בבית קברות צבאי. באופק שורה של ברושים מעניקה עומק לתמונה המצוירת בעיפרון. ומעל מרחף לו בלון אדום חסר חוט.
זו היתה הפרשנות באיור של המאיירת והסופרת רונית ש' דינצמן, בתשובה לשאלה שנשאלו מאיירים על ידי "מרכז מרים רות לספרות ילדים" במכללת אורנים: מה קרה לבלון האדום בספרה הקאנוני של רות, "מעשה בחמישה בלונים", אחרי 40 שנה.
בסופו של פולמוס פנימי מרתק שהתקיים שם ועסק בשאלה למי שייך הסיפור — לקוראים שלו,
לספרות או לדמויות שאולי הספר מתבסס עליהן.
כזכור, הספר "חמישה בלונים" מסתיים כשהבלון האדום משתחרר לאוויר, ושורה של ילדים – גיבורי הסיפור – עומדים בגבם לקוראים, מנופפים בידיהם וקוראים "שלום! שלום! בלון אדום!" במלאות 40 שנה לספר, שראה אור ב-1974 בהוצאת ספרית פועלים, יזם מרכז מרים רות בשיתוף ההוצאה לאור ו"הפנקס", כתב עת מקוון לספרות ותרבות ילדים, תערוכת איורים.
על הקול הקורא שפורסם בינואר בכנס ספרות ילדים ע"ש רות הגיבו כ-30 מאיירים. כמחציתם נבחרו להציג בתערוכה. המאיירים לא הוגבלו, לא בסגנון ולא בפרשנות שלהם, אומרת נועה סיוון יואלי, אוצרת התערוכה ואחת מצוות מרכז מרים רות. "מכיוון שהספר הזה כל כך חזק בתודעה, בחוויית הקריאה, חשבנו איך עושים משהו שיכבד אותו, כך שימשיך להדהד אותו בעוד דרכים", היא מסבירה. "בעיקר, הסצינה של הילדים מנופפים לבלון מאוד חרותה בדימיון. מה שהתערוכה שואלת הוא מה קרה לבלון האדום של אלון לאחר שהסיפור מסתיים".
אשר לדרישות, אומרת סיוון יואלי, "איפשרנו למאיירים חופש להתייחס לאיור מכל היבט, סגנוני ואחר וגם ל-40 שנה שחלפו". לדבריה "נענו לאתגר מאיירים ותיקים וצעירים". היא מפרטת ש"אנשים לא היו מחויבים לטיפול המרוכך באובדן, כמו בספר. זה איפשר להתנתק באיורים משיקולים של עורכים, התאמה לגיל, מסחריות. זה לא היה חייב להיות איור לילדים. וזה התאים לגישה שכל ספרות ילדים טובה מדברת בשני קולות, גם לילדים וגם למבוגרים. התערוכה היא לא המשך ישיר של הספר. זה לא שאמרנו, תחברו 'חמישה בלונים 2'. רצינו איורים שממשיכים להדהד את הרלוונטיות שלו".
איפה הילד
רוב האיורים שנשלחו היו מעין משחק דימיון חביב. כך למשל אביאל בסיל, שהתרחק מסגנון הציור של אייל, אייר ספק ילדים וספק מבוגרים מחזיקים בלונים כחולים על רקע צהוב חרדלי. כריסטינה קדמון ציירה חייזר ירוק רץ לכיוון הבלון המונח מתחת לכוכב שלו; גיא שדה גילגלה אותו לממלכה של פינגווינים ואילו נירה בר ציירה איור עם ארומה ספרותית: בלון באוויר בין להקת אווזי בר במעופה, שמעלה בדימיון את הספר "נילס הולגרסן הקטן".
אבל היו גם מאיירים שהתייחסו לפוטנציאל העגום של הבלון וגם לסיפור האובדן בספר. כך למשל עירית אביר הגיבה באותו סגנון ובאותה צבעוניות לאיוריה של אייל, כשאיירה את הבלון שאיבד את צורתו העגולה, תקוע עדיין על גג טיפוסי בתל אביב, בין דודים ואנטנות.
שני ציורים היו עגומים יותר, אך לטעמי, הטובים והמעניינים ביותר — של עדי אלקין ושל דינצמן. אלקין ציירה איש כבן 40 מסתכל על הבלון האדום המרחף באוויר מחוץ למסעדה שוקקת שבה הוא יושב עם משפחתו. תשומת לבו מופנית החוצה, פניו עגומות, כאילו הוא תוהה לאן התפוגגו החלומות, התקוות והברק של נעוריו החולפים לנגד עיניו.
דינצמן, מאיירת וסופרת ("דינוזאור ברמת גן", הקיבוץ המאוחד), הלכה כאמור רחוק יותר, וזה גם מה שהדאיג את אנשי מרכז רות.
"זו האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש, לא הייתי צריכה לחפש הרבה", מספרת דינצמן. "הסיפור עצמו מדבר בעיני על חיים ומוות. כמו הבלון, גם במהלך החיים של אדם, הוא גדל מתנפח ומתפוצץ וזה סופו של כל בלון. אבל הבלון האדום נתקע, לא משלים מעגל חיים. הוא קופא בזמן בעיני. תלוי בין שמים וארץ".
זו פרשנות אישית, אך דינצמן מיקמה אותו במציאות הפוליטית והחברתית בארץ, כי הציור שלה מתייחס לסיטואציה של השכול, שלדבריה, היא חשופה לה ככל מי שחי בארץ וגם באופן אישי. "זו מחשבה שתמיד קיימת אצלי כשאני מסתכלת על תמונות מחזור. בתצלומים ישנים שרואים קבוצת ילדים באותו גיל, תמיד עולה בי השאלה המעציבה, איפה הילדים הללו יהיו. איזה ילד יהיה חסר. במדינה שלנו מרחף איום מעל ראשיהם של בנים, לפגישות מחזור לרגל 40 שנה לא כולם מגיעים. צעצועי הילדות שלהם ממשיכים לחיות זמן רב אחרי מותם. כך גם הבלון האדום. עודו שט בשמים.
"בעיני, הבלון הזה – אני מדמיינת אותו תלוי בין שמים לארץ, מרחף במצב הכי יפה שלו – לא השלים מסלול חיים יפה של בלון. מרחף. חבל לי על הבלון הזה שהחיים שלו נתקעו. הוא נשאר גדול ויפה וצעיר לנצח".
דינצמן אומרת על הספר: "זה סיפור מאוד עמוק ומתומצת ומדויק. בלי הרבה מלים. אני זוכרת מהילדות שלי ושל אחותי, שמאוד אהבתי את האיורים ובמיוחד כי חשבתי שאחד הילדים מאוד דומה לאחותי והייתי מוקסמת מהתלתלים. הדמויות מאוד עגולות. נעימות. מאוד קל לאהוב אותן".
אבל למרות הנחמה שהספר מספק – "אל תצטער רוני-רון/ זה סופו של כל בלון", היא זוכרת מילדותה מועקה שמתקשרת לספר; "חוסר הידיעה והמחשבות מה קרה לבלון שלא התפוצץ, שאולי קרה לו משהו רע, האם עודנו מרחף, והאם זה עצוב ושמח".
היא מספרת שציירה את הציור במאי, וחודש לאחר מכן עשתה ליטושים אחרונים באיור, שהיה אמור להיות מוצג ביולי באתר "הפנקס". "כשישבתי וליטשתי החלה מלחמת צוק איתן. הטלוויזיה היתה פתוחה ואני רואה איך ילדים ונערים מספרים על החברים שלהם שנהרגו. ישבתי, דמעתי וציירתי וזה התחבר לי מאד, הציור והמציאות".
הרגש שעלה בה התחבר ישירות לאיפיון הדמויות שיצרה אייל. "הסיפור הזה כל כך ישראלי – גם אני גדלתי עליו – וראיתי בו את החרב המתהפכת שתלויה מעל כל ילד, מעל כל בן בעצם. הרי מיד לאחר הלידה אמהות – וגם אני – חושבות בחלחלה אם הילד יהיה קרבי. מעל כל בן יש עננה של חרדה שמא יקרה לו משהו".
למרבה הפליאה, ביולי, מספרת דינצמן, האיור המסוים הזה לא הוצג ב"הפנקס". באתר הציגו גיליון שהוקדש לרות ובו כמה מאיורי התערוכה. ביניהם הוצג איור אחר של דינצמן, תמים יותר, שבו נראה הנסיך הקטן בגבו לתמונה עומד על הכוכב שלו ומנופף לשלום לבלון האדום הבוהק על רקע החלל הכחלחל.
מדוע לא הוצג האיור הזה, שגם באיכותו עולה על רבים אחרים שהוצגו? יותם שווימר, עורך "הפנקס", לא זכר את האיור הזה כלל ולא ידע להסביר מדוע לא הוצג. גם באתר המרכז במכללה, שם מוצגים כל הציורים – נעדר הציור המסוים של דינצמן.
כשהמאיירת שאלה מדוע לא הוצג האיור באתר, אמרו לה במרכז רות שאלון, הילד של הבלון האדום בסיפור, נקרא כך על שם הנכד של מרים רות ונוצק בדמותו, ובגלל הרגישות – שכן אלון חי וקיים – הם חוששים להציג את הציור. "רק כששלחתי את האיור, הבנתי שיש בספר דמויות אמיתיות ושאלון הוא איש אמיתי", אומרת דינצמן. "הבנתי את הזעזוע שהאיור מעורר. זה כאילו נכנסים להם לאלבום המשפחתי".
לדברי נועה סיוון יואלי, "יש שם פרשנות די מרחיקת לכת, היה דיון אם ראוי ונכון להציג את הציור, אך הכרענו בסוף שנציג אותו בתערוכה. זה לא ההקשר הפוליטי שגרם לנו להסס או לקיים דיון, אלא ההקשר האישי. היה לנו חשוב לתת דווקא חופש פעולה ולא להגיד מה מותר או אסור. זה עורר רגישות, מכיוון שבני המשפחה של רות בקשר קרוב עם המרכז. ואז דווקא בשיח עם המשפחה זה עלה, שבגלל המורשת של מרים ומכיוון שהיתה סטורי טלרית ונתנה למציאות לעצב את הסיפורים, זה עולה בקנה אחד עם האופן שבו היא סיפרה סיפורים. החלטנו ללכת על זה. וזה לא ששאלנו את רשותם. תיארנו לעצמנו שיהיו אתנו בהחלטה".
"הבלון האדום של אלון הוא במרכז התערוכה. מטבע הדברים, איור כזה מעלה רגישות", אומרת גם עדנה קרמר, שהיתה תלמידה של רות וניהלה את המרכז במשך שנים. "היססתי וחששתי בגלל הרגישות של המשפחה. אבל בסופו של דבר יש חופש האמן ואנחנו לא רוצים להגביל. נתתי את הסכמתי, אבל לא כולם הסכימו אתי".
בסיכומו של הדיון הפנימי במכללה הוחלט להציג בכל זאת את האיור בתערוכה. לדברי קרמר, "העניין של השכול עולה גם מהדברים שמרים עצמה אמרה. בראיון (בספר 'תמונת אשה' מאת שי זכאי, ת"ר) היא אומרת שלגביה הבלון האדום מבטא הצלחות, כישלונות ואכזבות, ובסופו של דבר, היא אומרת, 'הבלון יישא אותי לאן שיישא'. כלומר, היא מזדהה עם הרעיון שבבוא היום הבלון ייקח אותה"
"מרים כתבה הדברים מתוך חוויות אישיות. הם עברו את המעבדה שלה. אבל הטיפול והעיבוד של הספר נעשים כבר במבט יותר מרוחק. ואי אפשר להיכנס אחד לאחד, למי ולמה התכוונה. לפעמים גם הכותב מגיע לתובנות לאחר שהספר יצא. ברגע שהספר יוצא לעולם, הדברים לא מוחלטים או ברורים".
פורסם בעיתון הארץ
