רק שבוע חלף מאז יצא לאור בארצות הברית ספרו השני של חאלד חוסייני "אלף שמשות זוהרות" וכבר הוא מופיע בראש רשימת רבי המכר. חוסייני בראיון מיוחד למעריב: "הנשים האלה עברו טרגדיה אחר טרגדיה. אני מקווה שהספר שלי יחבר אנשים למצוקה שלהן"
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
אין ספק שהעולם חיכה. אם אפשר היה לתרגם את הציפייה הקולקטיבית העולמית הזו למילים, אז בוודאי היינו שומעים בעשרות שפות את השאלה הנרגנת והבהולה מעט: נו, מה קורה עם הספר הבא של חאלד חוסייני? כשיצא לאור בארצות הברית ב-2003 (ובישראל שנה אחר כך) "רודף העפיפונים", ספר הביכורים של הרופא האמריקני ממוצא אפגני, זכה העולם ל"מתקפה" של חמלה, אנושיות ועדינות, שעלו ובאו דווקא מהמקום ששלח את אנשי אל קאעידה לפוצץ את בנייני התאומים. העולם הופתע ונשבה, ומיד רצה עוד מהעונג הספציפי הזה.
משה טריואקס, מבעלי מטר, מסביר את ההחלטה להדפיס את המהדורה הראשונה ב-20 אלף עותקים: "מדובר בהדפסה ראשונית בהיקף חסר תקדים בארץ, למעט אולי ספריו של 'הארי פוטר'. אנחנו משוכנעים שמדובר בהחלטה נכונה, בעיקר לאור ההצלחה הכבירה של 'רודף העפיפונים' שמכר כאן קרוב ל-200 אלף עותקים וממשיך להימכר היטב גם בימים אלו. אנחנו יודעים שקהל רב של קוראים ממתין בקוצר רוח לפרסום הספר החדש, ומשוכנעים כי אלה לא יתאכזבו, לאור העובדה שמרבית המבקרים הספרותיים הגדירו אותו אף כטוב יותר מקודמו".
את דחיית פרסום המהדורה העברית, בניגוד למדינות רבות ברחבי העולם שבהן הספר כבר ראה אור, מסביר טריואקס בכך ש"היה לנו חשוב לדקדק בשימור הטרמינולוגיה ועולם המושגים המופיעים בספר, ולכן התייעצנו עם דוקטור שאול שי, מומחה להיסטוריה של אפגניסטן. בדומה לספר הראשון רצינו גם כאן לשמור על רמה גבוהה של דיוק בתעתוק המונחים לעברית, מה שאילץ אותנו להתעכב מעט בפרסום הספר".
אין ספק כי כל מי שאהב את סגנונו של חוסייני ב"רודף העפיפונים", שבמהלכו שב הסופר למחוזות ילדותו שבאפגניסטן, ומי שנסחף ונסער אחר תיאוריו המרגשים של אורח החיים במדינה המוסלמית הקיצונית והקשה הזו, ישמח ודאי לגלות כי גם עלילתו של ספרו החדש מתרחשת באותה תקופה, תקופה של מלחמה שמתחילה בראשית שנות ה-80 עם פלישתה של ברית המועצות לאפגניסטן, מטלטלת את אורח החיים השליו של המדינה, ומביאה בסופו של דבר לעליית כוחן של תנועות דתיות קיצוניות, ובראשן כמובן ארגון הטליבן. אלא שאם במרכזו של "רודף העפיפונים" עמדו הגברים, הרי שאת הספר החדש בחר חוסייני לכתוב מנקודת מבט נשית, כשהפעם במרכז העלילה עומדת מערכת היחסים בין מריאם לליילה.
את הרקע לסיפור שאב חוסייני בעיקר משיחות שהוא מקפיד לנהל עם תושבים מקומיים, לאחר שמשפחתו עזבה את אפגניסטן ב-1976, בעקבות שליחות דיפלומטית בפריז שאליה נשלח אביו. ארבע שנים לאחר מכן, עם הפלישה הסובייטית למדינה, קיבלה המשפחה מקלט מדיני בארצות הברית. בראיון למעריב מספר חוסייני על הביקור הראשון באפגניסטן לאחר קרוב ל-30 שנה, החששות שליוו את כתיבת הספר החדש, וגם על המצב הקשה במדינה בשנים האחרונות.
"בעקבות ההצלחה של הספר הראשון היה לי ברור שאני רוצה להמשיך ולכתוב, אבל עדיין לא ידעתי מה הנושא שבו אני רוצה להתמקד", מסביר חוסייני את בחירת נושא הספר. "שלושה חודשים לאחר פרסום 'רודף העפיפונים' חזרתי לראשונה לביקור בן שבועיים בעיר מולדתי, קאבול. היה לי חשוב לשוחח עם אנשים, לא באופן רשמי, אלא יותר שיחות רחוב. עם נשים זה היה מעט קשה יותר, כי אתה לא יכול פשוט לפנות אליהן ברחוב ולהתחיל לשוחח איתן, אבל בסופו של דבר שוחחתי גם עם נשים רבות. רציתי ללמוד יותר על הפן האישי, על החוויות שעברו עליהן במהלך המלחמה. ידעתי שרק מפגש אנושי יכול לחשוף בפניי את האינטימיות של עולמן. שנה אחר כך, כשהתחלתי לכתוב את הספר, נזכרתי באותם סיפורים שסיפרו לי נשים רבות, והחלטתי להחיות אותם מחדש. הרבה סיפורים שמתוארים בספר לקוחים ממקרים שהתרחשו במציאות".
המדינה המרתקת ביותר
אחד המקרים המפורסמים ביותר שעליהם חוסייני מדבר הוא קטע המופיע בספרו הראשון, שבו מובלת אישה אפגנית למרכזו של אצטדיון ושם היא מוצאת להורג לקול תרועות ההמון. "רציתי לחזור לא רק לאותה אישה, אלא לנשים בכלל באותה תקופה. איך הן חיו, מה עבר עליהן, הדיכוי הקשה שהן חוו, והאלימות הגדולה שהופנתה כלפיהן", אומר חוסייני.
אתה מתאר בספר תקופה קשה מאוד מבחינתן של הנשים. האם זה גם המצב כיום?
"אני גדלתי בקאבול בשנות ה-70, תקופה שבה נהנו נשים ממעמד חברתי גבוה מאוד. עם השנים הן קיבלו יותר ויותר זכויות והשתלבו בשוק העבודה. אמא שלי לדוגמה, היתה מורה להיסטוריה וללשון הפרסית באחד מבתי הספר הגדולים בקאבול, מה שפעם לא היה מקובל. במקביל השתלבו יותר ויותר נשים במגזר הציבורי, לימדו באוניברסיטאות והשתלבו בחיי החברה. אלא שצריך לזכור שקאבול אינה דוגמה מייצגת, ובאזורים החקלאיים של אפגניסטן המשיכו נשים לסבול מקיפוח קשה, לא השתלבו בעבודות מקצועיות, ולמעשה נותרו בבית, מאחור.
מובן שבעקבות המלחמה הידרדר עוד יותר מצבן של הנשים. המצב היום לא פשוט. מצד אחד הטליבן הוכה וזה שחרר מעט את הנשים. לאחרונה אפילו נבחרו נשים לפרלמנט, אבל באזורים החקלאיים של אפגניסטן עדיין הנשים נמצאות בחושך".
את תהליך הכתיבה של ספרו החדש מתאר חוסייני כקשה ומאתגר הרבה יותר מזה של הספר הראשון. ההכרה הגדולה
שזכה לה בשנים האחרונות, כמו גם העובדה שהתחייב לחוזה ובו תאריך יעד לסיום כתיבת הספר, הציבו בפניו לא רק רף גבוה של ציפיות אלא גם חששות גדולים, שמא יתקשה לשחזר את ההצלחה הגדולה שרשם "רודף העפיפונים". בינתיים חששותיו מתבדים. הקוראים מצביעים ברגליים והמבקרים גומרים את ההלל.
ב"וושינגטון פוסט", למשל, נכתב במדור ביקורות הספרים החדשים כי "כל מי שלמד דברים רבים לכך מספרו הראשון של חוסייני 'רודף העפיפונים', ישמח ודאי לגלות כי ספרו החדש מספק בסיס נרחב יותר של ידע בהשוואה לקודמו. מדובר בספר אמיץ, אציל ובעל לב גדול".
ה"לונדון טיימס" לא פיגר אחריו, ופרסם כי "ב'אלף שמשות זוהרות' חוסייני לא רק הרבה יותר בטוח בעצמו, אלא שאי אפשר להימנע מהתחושה שמדובר בסופר הרבה יותר שלם. הכתיבה על הנשים באפגניסטן היא שהביאה אותו להבין את כוחו העצום כסופר". והיו כמובן ביקורות משבחות נוספות.
איך אתה מסביר את ההצלחה הגדולה של שני הספרים?
"אני חושב שנקודת המפתח היא המדינה שבה אני עוסק, אפגניסטן, שהפכה בשנים האחרונות לאחת מהמדינות החשובות והמרתקות ביותר בעולם מבחינה אסטרטגית. זו מדינת ציר שסביבו נעים הרבה תהליכים בינלאומיים, לכן זה עורר באופן טבעי סקרנות בקרב הציבור הרחב. עם זאת, אני לא חושב שהסקרנות לבדה יכלה להחזיק מעמד זמן רב כל כך.
אני מאמין שלעוצמת הרגשות שעולה בכתיבה שלי יש חלק חשוב בהצלחה. ההתחברות הרגשית של הקוראים לסיפור שאני מעלה היא דבר אוניברסלי והיא הצליחה לגעת באנשים בן אם הם מישראל, מדנמרק או מהולנד".
ומה על אנשים באפגניסטן עצמה, איך הם הגיבו לספר?
"התגובות שם מעורבות. אתמול במהלך הרצאה שלי בניו ג'רזי פרצה בבכי אחת הנשים, ילידת אפגניסטן שהיגרה לארצות הברית. היא ביקשה להודות לי ואמרה שבזכות הספרים שלי אני מצליח לעורר מודעות גדולה למצוקות ולסבל שרבים חווים באפגניסטן, ובזכותי יש יותר מעורבות ורצון לפתור את הבעיות האלה. מן הצד האחר, רבים לא הרגישו נוח עם נושאים רגישים שהצגתי ב'רודף העפיפונים' ואני מצפה לתגובות דומות גם בעקבות הספר החדש. להרבה אנשים, בעיקר באפגניסטן, לא נוח עם הנושאים שאני נוגע בהם: אפליה קשה, מאבקים אתניים, קיפוח של מגזרים באוכלוסייה".
כתבת את שני הספרים כדי להביא לפתרון אותן בעיות?
"אני לא רואה את עצמי כמחנך או כפוליטיקאי אלא כסופר, ומי שמציג דרך הכתיבה שלו תיאורים מרגשים של המציאות. עם זאת, אני חייב לציין שבספר החדש, בגלל הנושא הרגיש של מעמד הנשים במדינה, כן היה לי חשוב להציג תמונה רחבה קצת יותר, להעביר סוג של מסר מסוים. מדובר בנושא שכמעט לא נכתב עליו, ודרך הרומן אנשים מתחברים רגשית למצוקות שעולות בספר, ולומדים על החיים במדינה".
יש עתיד?
הספר שלך מתאר מציאות שמבחינות רבות כבר לא רלוונטית. אתה לא חושש שאנשים יקבלו מושג מוטעה על אפגניסטן?
"הספר שלי אינו מתיימר להציג תמונת מצב פוליטית עדכנית. עם זאת אני מקווה שהכתיבה שלי תעורר סקרנות בקרב הקוראים על מה שקורה באפגניסטן בימים אלה. הספר שלי הוא במקרה הטוב נקודת פתיחה להבין טוב יותר את המציאות במדינה, אבל לא תיאור של התמונה האמיתית, הגדולה, הרחבה והמורכבת. גם התיאור של הנשים כפי שעולה בספר אינו מתיימר לתאר את התמונה המלאה, אלא להציג סיפור אנושי שמייצג חלק קטן בלבד מהתמונה הרחבה".
בחרת לסיים את "אלף שמשות זוהרות" במסר של תקווה.
"כן. שוב, זה סיפור וצריך להתייחס אליו ככזה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שדברים השתנו לטובה בשנים האחרונות. נכון שעדיין לא מדובר בגן של שושנים, אבל המצב השתפר. רציתי לסיים את הספר הזה במסר של תקווה, אני חושב שהיה זה די מדכא אילולא זה הסתיים כך. הנשים באפגניסטן עברו טרגדיה אחר טרגדיה, והיה חשוב לי לסיים במסר אופטימי".
חוסייני, בן 42, ביקר בפעם האחרונה באפגניסטן מולדתו לפני ארבע שנים. חוסייני מתאר אותו כחוויה קשה, אלימה, כזו שמאלצת להתמודד עם זוועות של מלחמות. גם המלחמה ברוסים וגם מלחמת האזרחים של השנים האחרונות: "חזרתי למקום שבו גדלתי, והיה קשה לגלות עשרות כפרים שנחרבו עד היסוד. אתה מסתובב במדינה ורואה אנשים קטועי רגליים, אנשים שחייהם נהרסו, שאיבדו את היקר להם מכול. אני אוהב מאוד ילדים וקשור אליהם, במיוחד מאז שיש לי שני ילדים משלי, ואת מראות הילדים הנכים היה לי קשה לשאת".
יש בכלל עתיד למדינה המוכה הזו ולאנשים החבולים והמיואשים החיים בה?
חוסייני אינו נענה בקלות למה שנדמה בעיניו כשיחה פוליטית. לבסוף הוא מתרצה מעט ואומר: "אני לא פוליטיקאי ולא שגריר, ואין פתרון קל למצב באפגניסטן. אין לי ספק שנסיגה של הכוחות הבינלאומיים תהיה אסון לאפגנים וגם למדינות העולם. אם יש דבר אחד שכולם הסכימו לו במהלך השיחות שלי עם האנשים בביקור במדינה, זה הצורך בהישארות כוחות נאט"ו במדינה. נסיגה תביא לעלייה מחדש של כוחות קיצוניים, בעיקר הטליבן. הם אולי לא ישתלטו על המדינה כולה, אבל כן על האזורים החקלאיים, ויביאו לחלוקת המדינה בין קבוצות שונות. אני אופטימי מטבעי, וחייב להאמין שיהיה טוב יותר בעתיד, אבל היום אני הרבה פחות אופטימי ממה שהייתי לפני ארבע שנים".
פורסם במעריב
