הסלון הספרותי של לאונרד כהן

העיר מונטריאול היא מולדתו של לאונרד כהן הסמוי מן העין – אמן פורה שפירסם ארבעה ספרי שירה ושני רומנים עוד לפני שהקליט אלבום אחד • שיטוט בין המשוררים שפעלו בעיר במאה ה־20, מגלה שושלת יהודית־קנדית מפוארת, שכתיבת כהן היא חוליה חשובה בתוכה •

הרדיו מייבב "הללויה" ורועם "קודם ניקח את מנהטן". הרשת החברתית הפכה לנהר של זיכרון, בצליל ובתמונה. הפרידה הציבורית מלאונרד כהן, שהלך לעולמו בגיל 82, הבהירה כי היה כנראה אחד המוסיקאים האהובים ביותר. זהו לאונרד כהן הגלוי לעין כל, הטרובדור המהוקצע.

אלא שישנו גם לאונרד כהן אחר: משורר, סופר, פרגמנטיסט. אמן בהיר אך חידתי, אהוב ומרוחק; אינטלקטואל מוצף בסובבים; משוטט אובססיבי ברחובות מונטריאול, על בתי הקפה ופונדקי הסטייק שלה; סטודנט נצחי של הספרות; לאונרד כהן הזה, המוכר פחות גם ללא מעט ממעריציו, הוא חוליה בשושלת כותבים יהודים, בני מהגרים ממזרח אירופה, שפעלו במונטריאול במחצית הראשונה של המאה ה־20. רבים מהסופרים והמשוררים הללו נחקקו עם השנים כאבות הספרותיים של קנדה כולה. חלקם נטמעו לבלי הפרד בנפש האמן של לאונרד כהן.

מונטריאול, העיר שבה התעצב כהן המוקדם, היתה מאז ומעולם עיר של ניגודים ויריבויות: בין תרבויות, בין זהויות ובין מעמדות. האנגלית והצרפתית – שמתקיימות במערב כמסורות גאות ועצמאיות – נאלצו להתקיים במרחב העירוני הקוויבקי זו לצד זו ולמצוא נקודת אחיזה משותפת: בסמטאות הרובע העתיק, על מדרכות רחוב סט. אורביין בתחתית העיר, או בצל בתי המידות המדושאים של ווסטמאונט – שכונת הולדתו של לאונרד כהן.

הניגודים הללו, האפשרויות לקרב רחוקים ולדור בכל מחיר בכפיפה אחת, הם שיצרו למונטריאול את אופייה המורכב והפכו אותה לכר פורה לכותבים ואמנים. אלא שהיא לא היתה כה היסטורית במרחב הפואטי המערבי אלמלא גם היגרו אל העיר יהודים, בהמוניהם, בנקודת הזמן הגורלית שלפני ובמהלך מלחמת העולם הראשונה.

הם הגיעו מפלך ווהלין שבאוקראינה; מביאליסטוק, פולין; מנמט שברומניה. מפרוץ עידן הפרעות ברוסיה ב־1881 ועד שנות ה־30 של המאה ה־20 קלטה אליה מונטריאול כ־120 אלף יהודים – שראו בעיר המסחר והתעשייה של קנדה נקודת אחיזה.

בניגוד לאחיהם שעגנו לחופי ניו יורק ופגשו את החירות בחוקה האמריקנית, יהודי מונטריאול נאלצו לגבש זהות בעמל ידיהם. החינוך הצרפתי העממי נלמד בבתי הספר בקוויבק בחסות הכנסייה הקתולית, בתי הספר האנגליים היו פרוטסטנטיים, ולכן נוסדו בתי ספר אנגלו־יהודיים רבים בעיר שטישטשו את החלוקה לאורתודוקסים, ציוני השכלה ויידישיסטיים.

הקיום היהודי במונטריאול היה אוטונומי למחצה, רבים קיימו אורח חיים אורתודוקסי והתכנסו אחת לשבוע במוסדות כגון הספרייה היהודית הציבורית שנוסדה ב־1914, ושאירחה אירועי תרבות חילוניים על טהרת היידיש והעברית לצד שמחות בקהילה. אך היהודים היו מעורים היטב בחיי המסחר והרחוב של העיר. "הנשים והגברים מאחורי הדלפקים במאפיות, במעדניות ובחנויות הספרים דיברו את אותה יידיש־אנגלית של מהגרים שהגיעו לעיר בשנות ה־20", כתב אשתקד האינטלקטואל ברנרד אבישי, בן מונטריאול, במאמרו על העיר במגזין "ניו יורקר".

רוח מודרניסטית מאירופה

ההגירה למונטריאול, והמפגש של היהדות המזרח־אירופית עם הזהות המרובדת של קוויבק, היתה חומר גלם נהדר לכותבים רבים, דור הבנים והבנות, שהחלו לתאר את מונטריאול מזווית המהגר, יציר הכלאיים הספרותי – ותיק ברחובות מכדי להיות תייר, טרי לעולם מכדי להיות יליד המקום. מרבית הכותבים נפגשו על ספסלי אוניברסיטת מקגיל בשנות ה־20 וניזונו פחות מהמקומיות הקוויבקית ויותר מרוח המודרניזם שנשבה מעבר לאוקיינוס.

פריצת הדרך בכתיבת הספרות של יהודים בקנדה רשומה על שמו של אברהם משה קליין (A.M Klein). קליין, יליד 1909, כתב שירים שהתרכזו בהוויה היהודית והמסורתית שלו – הוא היגר כתינוק מאוקראינה עם משפחתו האורתודוקסית – אולם ההתבגרות במונטריאול והלימודים במקגיל הסיטו אותו גם לשירה שהתעניינה בהיסטוריה הצרפתית במדינה. במהלך מלחמת העולם השנייה כתב שני ספרי שירה שהביעו את החשש היהודי הגלובלי, גם אם באופן סאטירי (הספרים "POEMS" ו"THE HITLERIAD" – "ההיטלריאדה", קובץ שבו הלעיג את ראשי המשטר הנאצי) אך לתודעה הלאומית הוא נכנס בשנת 1948, עם הופעת הספר "כיסא הנדנדה ושירים אחרים" ("The Rocking Chair and other Poems"), שזיכה אותו בפרס המושל הכללי וקיבע אותו כקול פואטי חוצה־מגזרים.

"א.מ קליין הוא אחד מאבות השירה הקנדית, הוא משורר עצום, בסדר גודל של אודן ות.ס אליוט, שהציבור קורא העברית לא מודע אליו כיוון שהוא לא תורגם", מעיד המשורר והעורך רפי ויכרט, שתירגם שירה קנדית וכתב על אודותיה.

קליין פירסם רק חמישה קובצי שירה בחייו, אבל, אומר ויכרט, מאפייני שירתו ונסיבות התהוותה מהדהדים אצל כהן והזינו את יצירתו. "הבתים שבהם המשוררים הללו גדלו היו רק בחלקם מסורתיים, אך בכולם היתה זיקה לשפה העברית וליידיש", אומר ויכרט, "זה התווסף לחיבור המיידי של קליין, ובהמשך של אחרים, לשירה האנגלו־אמריקנית מצד אחד או לצרפתית של מונטריאול מצד אחר – והנה קיבלת את העומק שהם הביאו עימם לכתיבה. לא בכדי אתה שומע בבלדות האמריקניות של לאונרד כהן כליזמר ברקע, או כינור רוסי. הוא כל הזמן חיפש לצבוט את הנשמה היהודית, וניזון משירי־עם מזרח־אירופיים".

בוז לפוריטניות

קליין היה אב־מייסד שריחף מעל כל השירה היהודית הקנדית במהלך המאה ה־20, אך דומה שאירווינג לייטון הוא כנראה המשורר המונטריאולי הקרוב ביותר לליבו של לאונרד כהן.

לייטון, שנולד ברומניה ב־1912 בשם ישראל לזרוביץ', היגר בינקותו עם משפחתו לקנדה. כמו כהן, שאיבד את אביו בגיל 9, גם אביו של לייטון מת עליו טרם בר־המצווה שלו. אך בניגוד לכהן, שגדל בווסטמאונט העשירה, המציאות של רחוב סט. אורביין, בעיר התחתית של מונטריאול, אילצה את לייטון לצאת לעבוד לפרנסת המשפחה. בדומה למרדכי ריצ'לר – שגדל בשכונת מייל אנד הענייה והפך לאחד הסופרים הגדולים בקנדה (כמה מספריו תורגמו לעברית, הבולט שבהם הוא "חניכותו של דודי קרביץ") – גם לייטון פרץ משגרת הצווארון הכחול.

על ספסלי התיכון הפרוטסטנטי "בארון בינג" נחשף לייטון לספרות המערבית – מלורד ביירון ועד ג'ונתן סוויפט – עניין שהרחיק אותו מהסגירות המסוימת של קהילת המהגרים הטרייה של היהודים ופתח אותו אל הרחוב המונטריאולי. בקולג' כבר כתב שירה באופן סדור.

השירים של לייטון נמסרים ממבטו של אאוטסיידר יהודי שבז לפוריטניות אך נשען על מסורות נבואיות. בניגוד לקליין, שזכה לחיבוק ממסדי, שירתו וסגנונו לא חששו לטעת פקפוק במסורות קודמות של פואטיקה קנדית. הוא ראה בעצמו משורר־משיח, לא לחלוטין כמו לאונרד כהן, שעם פריצתו המוסיקלית אימץ לעצמו תדמית של קדוש מעונה. "לייטון כתב מתוך שורשיו אשר עוצבו על ידי ספקנות יהודית ופתיחות עירונית", העיד עליו המשורר היהודי־קנדי סימור מיין במאמרו "המשוררים היהודים של מונטריאול", שפורסם במגזין הבריטי "ג'ואיש רנסנס" באפריל 2013. באחד משיריו של לייטון ניתן לראות המחשה לספקנות הזו. בשיר "מרשם לחיים ארוכים ומאושרים", שתורגם על ידי משה דור לעברית, כותב לייטון: "הַקְדֵּשׁ אֶת כָּל לֵילוֹתֶיךָ / לְלִמּוּד הַתַּלְמוּד / בַּיָּמִים הִתְאַמֵּן / בִּירִיָּה מִן הַמֹּתֶן".

לייטון חנך את לאונרד כהן באוניברסיטת מקגיל וסייע לו להוציא לאור את קובץ שיריו הראשון, "Let Us Compare Mythologies", שיצא ב־1956. כבר אז שירתו של לייטון עוררה הדים – גם מחוץ לקנדה. הוא הירבה לכתוב ולנסוע מעבר לים, פירסם יותר מ־50 קובצי שירה בקשת רחבה, חלקם מבקרים באופן חריף את הבורגנות וחלקם האחר ארוטיים ונועזים. בקינותיו על היהודים הנכחדים בשואה, מתאר לייטון את היחס היהודי המורכב שלו לדמות ישו הצלוב, והפרסונה היודו־נוצרית שהתהוותה בשירתו תיפקדה גם כזרז משמעותי להתכתבות עם כהן גם כשזה האחרון החל לנדוד ליוון, לאתונה ולאמסטרדם. גם לייטון – כמו כהן – היה אמן יהודי אוניברסלי, תורגם לשפות רבות ואף הוזכר כמועמד לפרס נובל לספרות.

הקשר של לייטון וכהן שרד יותר מחצי מאה. עוד בשנת 1958, כתב כהן את השיר "גלריית ארבעה פני" – על שם גלריה לאמנות שכהן ניהל לתקופה קצרה בצוותא עם חברו הטוב מורטון רוזנגרטן – שיר שלדעת חוקר של כהן, מייקל ק' אברהם, מסמל את ההתרחקות של כהן מהשפעות יהודיות לעבר עידן של "התרסה נחושה", שיכולה לאפיין גם את שירתו של לייטון. את השיר פותח כהן בהקדשה לחברו: "לייטון, חברי לזרוביץ' / אף יהודי לעולם לא יאבד / כל עוד שנינו רוקדים בשמחה / במחוז הצרפתי הזה".

בהלווייתו של לייטון, בינואר 2006, ספד לו כהן ואמר: "קודם כל היה אירווינג לייטון, ואז היו כל שאר המשוררים". הוא הקריא מעל הבמה בבית הלוויות במונטריאול את שירו של לייטון, "בית הקברות", שמסתיים בשורות: "אין כאב בבית הקברות / עבור הקול שלוחש באבן המצבה / לשמוח / לשמוח".

"מחווה ללייזר"

סימור מיין, יליד 1944, הוא משורר יהודי־קנדי, חבר קרוב של לאונרד כהן שערך את שתי האנתולוגיות הבולטות של שירה יהודית־קנדית ("מילים הכרחיות", 1985) ו"ירושלים" (1996) ומקפיד להגיע לירושלים מדי שנה. בראיון בעבר העיד כי הביקורים בירושלים עיצבו את שירתו, ודוגמה טובה לתבנית היהודית ניתן לראות בשיר "עשר", המשתמש במבנה עשר המכות במצרים ותורגם על ידי משה דור בקובץ "לנסוק לתוך האור הכי חזק" (קשב לשירה):

עַל הַבֶּהָלָה הָרִאשׁוֹנָה: אַחַת,
עַל צְלָלִים הַנִּתָּקִים
מִמִּלִּים: שְׁתַּיִם,
עַל כְּנָפַיִם מְרַפְרְפוֹת בַּלַּיְלָה:
שָׁלשׁ,
עַל סְפָרִים הַנִּצָּבִים כְּמַלְאָכִים עַל הַמִּשְׁמָר:
אַרְבַּע –

אֲבָל עַל הַסַּכִּין, חָמֵשׁ וָשֵׁשׁ,
וְהָאַלִּים עִם הָאֶקְדָּח,
שֶׁבַע, שְׁמוֹנֶה וְתֵשַׁע,
וְעַל הָאֶצְבַּע הַשָּׂשָׂה לִלְחֹץ עַל הַהֶדֶק –
עֶשֶׂר
נְכוֹנָה לְמַלֵּא אֶת חֶלְקָהּ
בַּהֲדִיפַת הַמַּכּוֹת.

השבוע שוחחתי עם מיין, פרופסור באוניברסיטת אוטווה. כמו קליין, לייטון ובהמשך כהן – אף שירתו עוסקת בהגירה, בפליטות, בכיסופים למקום. הוא מודה כי הוא עדיין מתמודד עם האובדן של ידידו הקרוב. "אני כבר עמל על מאמר מחווה ללייזר (שמו העברי של לאונרד כהן היה אליעזר; ע"ל) זיכרונו לברכה, שיעסוק ב־55 שנות ידידותנו", הוא אומר.

גם מיין מדגיש כי השירים של קליין ולייטון "התוו את הדרך עבור משוררים לאורך חצי מאה", כפי שהגדיר זאת במאמרו. "אי אפשר לבחון את התפתחות השירה הקנדית בלי לבחון את ההשפעה של שני המשוררים הללו – שהיו ניגודים אך גם משלימים זה לזה". כהן, טוען מיין, בוודאי היה חלק מהמושפעים הישירים, אבל הוא מונה שמות רבים, כולם עלומים עבור קוראי העברית: אבי בוקסר, ג'ייסון קמלוט, ג'ורג' אלנבוגן, ק.ו. הרץ, הנרי מוסקוביץ', שרון נלסון, רות פנופסקי ועוד רבים אחרים. מיין מציין כי למרות שקהילת יהודי טורונטו התעצמה במספר חבריה, ההשפעה האינטלקטואלית והפואטית של כותביה היהודים של מונטריאול לא פחתה ולו לרגע.

במאמר שכתבה בשנת 1995 האינטלקטואלית ילידת מונטריאול פרופ' רות וייס בכתב העת "קומנטרי" על ימיה הסטודנטיאליים במקגיל לצד לאונרד כהן, היא מגוללת את התגבשות הנפש של היוצר בפקולטה לאמנויות. במאמר, שכותרתו "My Life Without Leonard Cohen", משרטטת וייס את האטמוספרה של הלימודים במוסד – שרק כמה שנים קודם לכן התיר ליהודים להירשם לכל הפקולטות.

כך, למשל, מספרת וייס על תוכנית הלימודים שגיבש עבורם במקגיל לואיס דודק, משורר יהודי מודרניסט, שבהמשך דחף את לאונרד כהן לפרסום פואטי. וייס מעידה כי למרות שאחת הכיתות בחוגיו של דודק התקיימה ביום שישי אחר הצהריים ומנעה מהסטודנטים היהודים להספיק להגיע לבתיהם טרם כניסת השבת, "היינו נחושים להוכיח שאנחנו ראויים לפתיחות הזו וקצת בזנו לקנאים שרצו אותנו מחוץ לאוניברסיטה. גדלנו בין שני סוגים של מבוגרים", הבהירה וייס, "אלה שאיבדו את הביטחון העצמי בתרבותם, ואלה שעמדו לאבד אותו. חשנו שבאופן בלתי נמנע אנחנו משפרים את המציאות".

כהן, עמיתיו לספסלי מקגיל וקודמיהם, חשו, אם כן, כשליחי מצווה תוך כדי תנועה. האבל והאובדן שחוו הוריהם, בהשאירם משפחות וחברים לכבשני אירופה, העסיקו אותם רק מאוחר יותר ביצירתם. הם היו עמוסים בסקרנות מודרניסטית ובפתיחות. הם לא פחדו מהעולם אלא רצו לאתגרו.

וייס, שמאמרה כאב את המעבר של לאונרד כהן לעיסוק מוגבר בפזמונאות, גוללה את האבסורד שבקריירה שלו: "גם אם אתה אחד ממיליוני מעריצי המוסיקה הפופולרית שלו, אחד מאותם אלה שתיכננו לפתות מישהו או להיות מפותים על ידי 'ציפור על חוט תיל' שלו, אתה עדיין עלול לא לדעת שלפני שהוא הוציא את האלבום הראשון שלו הוא כבר פירסם ארבעה ספרי שירה ושני רומנים", כתבה, "זו חתיכת הישג – בכל מקום, ובמיוחד בקנדה".

ואולי זה מתח שמעיד על הצדק הפואטי של לאונרד כהן – האיש שהצליח להיות מוסיקאי נערץ וגם משורר שנאמן ומושפע ממשוררי עירו. אמן שכבש את העולם, אבל נשאר במונטריאול.

פורסם בעיתון ישראל היום