במכתביה בספר "את לבדך תביני" יש גילוי מרגש של צעירה רבת קסם, שאפשר רק
לדמיין את תרומתה לתרבות העברית לו שבה מהשליחות ההיא…
חיים קצרים ודחוסים היו לחנה סנש. הכל היה מהיר ואינטנסיבי ונגמר אחרי 23 שנה.
סנש, הרבה מעבר למיתוס, היתה אשה צעירה ותאבת חיים שהיגרה לבדה לישראל, חיה חיים חקלאיים בנהלל, היתה בין מקימי קיבוץ שדות ים, התנדבה לצבא הבריטי מתוך תחושת שליחות, הוצנחה על אדמת אירופה, וכשעברה את הגבול להונגריה נלקחה בידי הנאצים. הסוף ידוע. אבל מה שפחות ידוע – כי המוות הטרגי תמיד מכסה על החיים – הוא דווקא החיים שחייתה, מי שהיתה.
המכתב האחרון שכתבה חנה סנש בחייה הקצרים היה פתק, שאמהּ קטרינה סנש מצאה בכיס הבגד שנמסר לה אחרי הוצאת בתה להורג.
“אמי היקרה והאהובה, אין לי מלים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במלים. באהבה אין קץ, בתך”.
זה האחרון בשורה ארוכה של מכתבים, רובם אישיים, שכתבה ושלחה ליקיריה, בעיקר לאמהּ, מאז יוני 1935, בהיותה בת 14, ועד 7 בנובמבר 1944, כשנידונה למוות בבודפשט, והיא בת 23.
כל אלה רואים אור לראשונה בעברית בספר – את לבדך תביני, אשר נמצא אצלנו בספריית הקורא העברי.
חנה סנש נולדה ב-17 ביולי 1921 בבודפשט שבהונגריה.
היא נולדה בשם אניקו (אנה) סנש, להוריה קתרינה ובלה סנש.
אביה היה סופר ידוע בלה סנש שהתפרסם גם בעברית הודות לספר הילדים שלו:
1920 "צ'יבי"
על ילד כדורגלן עני ומאבקו בבני כיתתו העשירים המחרימים אותו, ספר שתורגם בידי ידיד המשפחה הסופר אביגדור המאירי.
אישיותו של אביה, שנפטר כשהייתה ילדה בת שש, השפיעה עליה כל חייה.
המשפחה הייתה משכילה ומתבוללת.
סנש התקבלה לבית ספר הונגרי פרוטסטנטי לבנות, אך כאשר נבחרה למועצה הספרותית של בית הספר, נמנע ממנה מימוש הבחירה מסיבות אנטישמיות.
חנה ניגנה בפסנתר ועסקה בפעילות חברתית, תרבותית וספורטיבית.
היא קראה הרבה, הצטיינה בלימודיה ומגיל צעיר שלחה ידה גם בכתיבה וניהלה יומן.
ב- 7.12.1938 כתבה ביומנה: "אינני יודעת אם סיפרתי כבר שהנני ציונית… הכרה ברורה לי שזהו הפתרון היחיד של הבעיה היהודית ושהמפעל הנהדר בארץ ישראל אינו עורבא פרח. אני יודעת שקשה יהיה, אבל הכל כדאי.
היא נעשתה ציונית נלהבת לנוכח האנטישמיות בהונגריה.
באותם ימים גם החלה ללמוד עברית, לקרוא על יהדות, ציונות וארץ ישראל. במקביל לשנת הלימודים האחרונה בבית ספר תיכון הצטרפה לתנועת נוער ציונית ובסיום בחינות הבגרות עלתה בספטמבר 1939 לארץ ישראל ואימצה שם עברי – חנה.
קטעי יומן, בודפשט 17.7.1938
היום יום הולדתי. אני בת שמונה עשרה. כל כך קשה לדמות שאני כבר "זקנה" כזאת
אבל אני יודעת שאלו השנים היותר יפות בחיי ואני מתענגת מדעת הנעורים האלה.
אני שמחה על חיי, על כל הסובב אותי, מאמינה בעתיד.
הרעיון שלי ממלא אותי כולי ואני מקווה שאוכל להגשים אותו בלא אכזבה.
המכרים, והרבה קרובים, אומרים כי אתאכזב בארץ. אינני חושבת שאין לי מושג נכון על המצב בארץ ואני יודעת כי האנשים החיים שם הם עם שגיאות וחטאים.
אני אוהבת בארץ את האפשרות לעשות מדינה יהודית, מצוינת, יפה, והעתיד תלוי בזה.
אני רוצה לעשות הכל, כל אשר אעצור כוח, לקרב החלום הזה אל הממשות או להפך, הממשות אל החלום.
בשנת 1939 בספטמבר עלתה לארץ-ישראל, למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל-שוחט בנהלל, אך זמן רב עבר עד שהידיעות על איימי השואה הגיעו לארץ ובינתיים מסיימת חנה לימודיה בנהלל ומחליטה להצטרף לקיבוץ הקטן קיסריה/שדות ים, קיבוץ שזה מקרוב התיישב על גבעות החול שלחוף הים, מדרום לכפר הבוסני/ערבי קיסריה של אז והיום העיר העתיקה קיסריה.
בסיום לימודיה הצטרפה בדצמבר 1941 לקבוצת צעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים.
ניכר שחבריה בקבוצה עמדו עד מהרה על אישיותה וכשרונותיה, נתנו בה אמון ובחרוה לתפקידים אחראיים ומרכזיים. היא עבדה במחסן הקיבוץ והחלה למלא תפקידים מרכזיים, בין השאר כחברת ועדת הביטחון.
היא המשיכה בכתיבה ושירה "ההליכה לקיסריה (אלי אלי)" היה לימים לאחד השירים הידועים בישראל בתקופה זו אף הדריכה בקן קריית חיים של הנוער העובד והלומד.
הדאגה לאם ולאח ולכלל היהודים שנותרו באירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה נתנה ביטוי ביומנה,
בו כתבה ב-8.1.1943: "קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא".
קטעי יומן, נהלל 17.2.1940
לפני כמה ימים נפל מבטי על שני דברים, על גלויה מבודפשט ששלחה אווה מנשף של איזו חברה ועל ידי הפצועות מעבודה.
לרגע שאלתי את עצמי את השאלה: האם לא הייתה זו רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים ולבחור בחיים של עבודה קשה, של פועלת?
אבל כעבור רגע נחה דעתי, אני יודעת: לא הייתי יכולה לחיות אותם החיים של הגולה, פה בארץ ישראל מקומי. רק שאלה אם בחרתי בדרך הטובה, אני חושבת שכן.
אני חושבת שלא אהיה פועלת פשוטה, יש לי רצון לחפש את האפשרויות להיטיב, לגדול, לעזור, ואני מקווה שאולי תהיה לי גם יכולת לכך.
שדות ים קיסריה, 22.2.1943
כמה מוזרה לפעמים השתלשלות הדברים. ב8.1.43 רשמתי מלים אחדות על הרעיון הפתאומי שזיעזע אותי.
לפני כמה ימים ביקר כאן חבר מחצר כנרת, חבר בפל"מח ולערב קבענו לשוחח על החדשות אצלו ואצלי.
אחרי מלים מעטות התברר שנושא השיחה אחר – מתארגנת פלוגת פל"מח שתפקידה… בדיוק כמו שהרגשתי אז… הדבר הדהים אותי ממש. הזדהות כזאת! ותשובתי היתה כמובן שהנני מוכנה ללא כל היסוסים.
הדבר עוד בגדר תכנית, אולם הוא הבטיח לפנות בעיניין זה לועדת הגיוס, כי הוא רואה אותי כמתאימה לתפקיד זה מהרבה בחינות.
אני מרגישה מעין גורליות בדבר, כמו אז, בזמן עלייתי. גם אז לא הייתי ברשות עצמי. כבשה אותי מחשבה שלא נתנה לי מנוח וידעתי שאעלה למרות הקשיים הרבים שעמדו בדרכי.
וכעת אני מרגישה שוב את המתיחות הזאת לקראת דבר חשוב והכרחי ואת הפטליות שבו.
יתכן שכל זה יתבדה בידיעה קצרה – העניין נדחה, או שלא ייקחו אותי. אבל אני חושבת שיש בי את תכונות המכשירות אותי במידה מרובה דווקא לתפקיד זה ואלחם בכל יכולתי בעדו.
פרסומה של סנש לאחר מותה הוא מדהים. שני שירים שכתבה "הליכה לקיסריה (אלי אלי)" ו"אשרי הגפרור" הפכו למעין הימנונים לא רשמיים המוכרים לכל.
אוניברסיטת חיפה והמכללה האקדמית נתניה חקרו אלו שירים הם המושמעים ביותר ביום השואה בשנים האחרונות.
"הליכה לקיסריה" שכתבה חנה סנש נמצא במקום הראשון בביצועה של נתנאלה.
חנה בת העשרים ושלוש, שבמותה הפכה לסטנדרט שעל פיו נמדדו כל שאר הצנחנים. היא זכתה לכינוי "ז'אן דארק הלאומית". היא הגיעה למעמד שאליו לא הגיעה אולי אף אישה מתה אחרת בתולדות התנועה הציונית.
לסנש היו לא מעט מחזרים. אפשר לומר שאפילו הרבה. במכתב לחברתה מרים יצחק היא מספרת על פלמ"חניק צעיר שמוצא חן בעיניה (ומרגישה קצת אשמה שהיא מנהלת יחסים עם בחור שאינו מבני הקבוצה שלה). בא חבר אחד שקצת דומה לבחור שאת נתת לי ליום ההולדת לפני שנתיים, ראש חושב ורגליים רוקדות ועיניים צוחקות ובקיצור, מצא חן בעיני תכף… ויצא שכעבור יומיים כבר טיילנו יחד בערב, על שפת הים או בין הגבעות עד מאוחר בלילה. גם מנשיקות לא נבהלים, אבל לא יותר מזה. זאת השאלה כעת שאני שואלת את עצמי, לשמור גבולות, או לתת לדברים ללכת?.
אך לאורך השנים נוצר עבורה דימוי של בתולה טהורה ויפהפיה שהקריבה הכל למען בני עמה דימוי שככל הנראה היה קשה הרבה יותר ליצור לשאר הנופלים. לדימוי זה היה עוצמה רגשית עצומה גם מאחר שאימה של סנש ואחיה הגיעו לארץ ותרמו לחיזוק ההילה והמיתוס שסביבה כ"שומרי הגחלת ".
ייתכן שסיבה נוספת לפירסומה היה שהכותבים הידועים והלוהטים ביותר עליה הכירו אותה אישית. אביגדור המאירי שכתב עליה מחזה הכיר אותה מינקותה כידידו הטוב של אביה ובכתיבתו אחרי מותה היציג אותה כקדושה, הסופר אהרון מגד שכתב עליה מחזה מפורסם הכיר אותה בקיבוץ שבו גרה וגם הסופר עודד בצר שכתב עליה ספר ילדים מפורסם הכיר אותה אישית.
על חייה נכתבו עד כה לא פחות מ-12 מחזות (חלק מהם עבור תחרות שהכריז תיאטרון הבימה בנושא בשנות החמישים ושבה זכה מחזה של אהרון מגד למרות מחאות על תפירת הזוכה מראש). הסופר עודד בצר חיבר על חייה ספר ילדים מצליח מאוד בשם "הצנחנית שלא שבה" שזכה עד היום ל-23 מהדורות. זה היה למעשה רומן ביוגרפי על חייה שעוד חיזק את דימויה. ובאנגלית אף הופיעו על חייה הרבה יותר ספרים בעברית – לפחות תשעה כאלה, חלקם נמצאים אצלנו בספריה – הקורא העברי.
הבמאי מנחם גולן הפיק על חייה סרט גדול בשנות השמונים. לאחר מאמצים של שנים רבות גם כתוצאה מסירובים של בני המשפחה של סנש לתת לו להפיק את הסרט ללא עמידה מדויקת בדרישותיהם שכללו תסריטאי בינלאומי מפורסם (מנחם גולן העדיף תחילה להסתפק דווקא בסופר הילדים אוריאל אופק שבדיעבד נראה כבחירה טובה). וגולן לא היה היחיד שרצה להפיק סרט על הצנחנית הגיבורה.
היו פניות לכך גם מצד מפיקים צרפתיים וממפיק יהודי שחי בגרמניה.
בינואר 1944, לאחר שעברה קורס צניחה ברמת דוד, יצאה למצרים לאימונים נוספים ובהמשך לבארי, בדרום איטליה. תפקידיה מטעם הבריטים היו מודיעין ומילוט צוותי אוויר שנפלו בשבי או צנחו ממטוסיהם שנפגעו. בעיניה, מטרתה העיקרית הייתה זו של הנהגת היישוב וה"הגנה" – הצלת יהודים וארגונם להגנה עצמית. ערב צאתה לשליחותה כתבה: "אני הולכת מתוך שמחה, מתוך רצון חופשי ומתוך הכרה ברורה של קשיים. אני רואה זכות בהליכתי וגם חובה". בין כינוייה לצורך השליחות: אניקו, הגר, מדליקת הגפרור
בחודש מארס 1944 צנחה יחד עם אבא ברדיצ'ב, ראובן דפני ויונה רוזן בשטחים שבידי הפרטיזנים ביוגוסלוויה, במטרה לחצות את הגבול ליעדה – הונגריה.
לפי התכנון הייתה חנה סנש אמורה לעבור יחד עם יואל פלגי ופרץ גולדשטיין אולם היא חצתה את הגבול בנפרד, ב- 9 ביוני 1944 חצתה את הגבול להונגריה ונתפסה על ידי חיילים הונגרים ונלכדה מייד. כעבור זמן מה עברו ונלכדו גם שני הצנחנים האחרים ונכלאו באותו כלא, בבודפשט. הם נשלחו לגרמניה, פלגי הצליח לברוח מהרכבת וגולדשטיין נרצח במחנה אורניינבורג. חנה סנש נשלחה לכלא בבודפשט, שם נחקרה בעינויים, עונתה קשות בכלא ואף הופגשה עם אמה כאמצעי לחץ לגלות סודות צבאיים, בין השאר את צופן הקשר במכשיר שהיה בידיה. היא הועמדה לדין באשמת ריגול ובגידה במולדת (שהרי נולדה בהונגריה), ובמשפטה שנפתח ב- 28 באוקטובר הודתה רק שבאה להציל יהודים והטיחה דברים קשים בשופטים ההונגרים, משרתי הכובש הנאצי. היא נידונה למוות לפני שהסתיים משפטה, היא סירבה לבקש חנינה ואף סירבה לכסות עיניה מול כיתת היורים.
ערב הוצאתה להורג ב- 7 בנובמבר 1944
לאחר ששרדה את השואה, חזרה קטרינה סנש, אמה של חנה לבודפשט ומצאה את קברה. קטרינה ובנה גיורא עלו לישראל. האם פנתה לממשלה וביקשה להעלות את עצמותיה של חנה לארץ ולקוברם בקבר ישראל. הבקשה נענתה.
משלחת ישראלית רשמית שכללה גם את אחיה גיורא יצאה לוינה – אוסטריה לשם הובאו עצמותיה של חנה סנש . הארון הועלה על האניה "קדמה " שהפליגה ארצה. עם התקרבה של האניה לחופי ישראל, יצאו לקראתה שלוש אניות מלחמה של חיל הים. הארון הועבר לאחת מאניות חיל הים הישראלי ונעטף בדגל הלאום.
מסע ההלוויה ההמוני החל בעיר חיפה, המשיך ועבר בקיבוצה "שדות ים", משם לתל אביב. הארון נטמן בחלקת "יד לצנחני היישוב בארץ ישראל שנפלו באירופה" בהר הרצל בירושלים.
חלקו כבוד אחרון לחנה סנש הי"ד, דוד בן גוריון –ראש הממשלה, שרי הממשלה, הרמטכ"ל ורבים רבים אחרים.
כשהייתה חנה בין הפרטיזנים בקרואטיה כתבה את השיר האחרון שחיברה כאדם חופשי,
כשבועיים לפני שחצתה את הגבול להונגריה. השיר, שהיה לסמל לרוח ההקרבה של לוחמי המחתרות הארצישראלים :
"אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות,
אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות.
אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד …
אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות".
