בספרו של טום רוב סמית, הגיבור לא יודע למי להאמין: לאמו, שמספרת לו על בקתה שבה נעשים מעשים איומים או לאביו שבפיו סיפור שונה לגמרי.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
טילדה, אמו של דניאל, גיבור הספר והמספר, מתקשרת אליו ללונדון, זמן קצר אחרי שאביו מתקשר אליו גם הוא. עד לשתי השיחות הללו היה דניאל סבור שהשניים מטפחים חווה משגשגת בדרום שוודיה. בשיחת הטלפון עם אביו מתגלה לו שאמו חולה מאוד ומדמיינת דברים נוראים, שמצביעים על כך שיצאה מדעתה. משיחת הטלפון עם אמו מתברר לו, לעומת זאת, שהיא בריאה ושלמה ונמצאת בדרכה ללונדון כדי לספר לו מה באמת קרה.
גם לדניאל יש סודות משלו: הוא חי עם מארק, אהובו, ועד כה עדיין לא הצליח לאזור כוחות לספר להוריו שהוא הומו. הוא מתפרנס די בדוחק וחי פחות או יותר על חשבונו של מארק. בשולי תודעתו מפעמת הידיעה שהוריו הם אנשים בעלי אמצעים ואולי משום כך הוא לא טורח להתפרנס ברצינות וגם לא כל כך להתבגר.
המהומה המשפחתית תופסת אותו ממש לא מוכן. כשאמו מגיעה לנמל התעופה הוא רואה שחל בה שינוי: מאשה נאה ומטופחת היא נהפכה לאשה מוזנחת, שהופעתה משדרת בלבול ומבוכה. הוא לוקח אותה לדירתו של מארק והיא מספרת לו את קורותיה, מאז הגיעה חודשים ספורים קודם לכן לחווה השוודית. במהלך הסיפור מתברר לו שהבחירה בשוודיה לא נבעה רק מהעובדה שאמו היא ילידת שוודיה, אלא גם מכך שההון המשפחתי שצברו בעמל רב ירד לטמיון בהרפתקת נדל"ן. הם קיוו לחיות בחווה כמעט ללא הוצאות, בהסתמך על גידולי גן הירק ועל דיג בנחל המקומי.
אמו, שרוב הספר מתואר מנקודת המבט שלה, מספרת לו סיפורים מדהימים: על בעל אדמות עשיר שמנסה להשתלט על החווה שלהם; על בקתה שבה נעשים מעשים איומים; על השכנים הלא נעימים באזור. והנורא מכל, העובדה שאביו, כריס, שאותו הוא אוהב ומעריץ, משתף פעולה עם גורמי הרשע, ועושה איתם יד אחת כדי לאשפז אותה בבית חולים לחולי נפש. משם, כך עולה מסיפורה, השתחררה בעקבות חוות דעתם של הרופאים שהיא אינה זקוקה לאשפוז. תוך כדי השמעת סיפורה מגיע גם כריס, אביו של דניאל, לאנגליה, ובפיו סיפור שונה לגמרי. דניאל אינו יודע למי להאמין.
רובו הגדול של הטקסט נכתב כמונולוג ארוך שנשמע מפיה של טילדה, וטום רוב סמית מצליח לתעתע בקוראיו ממש עד לעמודים האחרונים בספר. דניאל, המספר, מפנה למעשה את הזירה ומשמיע לקוראים את קולה של אמו. הוא מניח לקוראים לשפוט בעצמם: האם הדוברת כאן היא אשה בעלת יכולת מנטלית משובחת, או שמא היא משוגעת שמדמיינת דברים שאולי יש להם קשר מסוים למציאות, אבל לא היו ולא נבראו כפי שהיא מתארת אותם? התעלומה הפסיכולוגית הזאת עשויה באמצעים ספרותיים כל כך טובים, עד שהיא מציקה לקורא ומעצבנת אותו כשהוא מיטלטל בין המחשבה שכל מה שנאמר כאן הוא עורבא פרח לבין החשד שאולי בכל זאת יש משהו בדברים שאומרת טילדה.
סמית זכור לטוב מ"ילד 44", ספר הביכורים עטור הפרסים שלו, שפרש תמונת עולם עשירה של ברית המועצות בימי שלטונו של סטלין. אלא שאם "ילד 44" ושני הספרים שבאו בעקבותיו בטרילוגיה פורשים עלילות עקובות מדם, הרי שב"חווה" המתח הוא פסיכולוגי גרידא, והאימה מתמקדת בנפשותיהם של הגיבורים, בתוצאות מעשים שנעשו ולאו דווקא בנזקי גוף.
אולי הזיכרון של "ילד 44" הוא שעורר עניין כל כך רב ב"החווה", עד שב"אינדיפנדנט" הקדישו לו שתי ביקורות בהפרש של פחות מחודש זו מזו. בביקורת שפירסמה שרלוט פילבי ב–7 בפברואר 2014 היא כותבת על תעתועיו של סמית ועל האופן שבו הוא מכניס את הקורא לעולמה של טילדה: "טווה ביד אמן רעיונות ספרותיים של נקמה וטירוף… ויוצר פסיפס של אגדות ישנות וחדשות; זה ספר כל כך מטריד וכל כך מדכא עד שהוא מטשטש את ההבחנה בין שפיות לשיגעון, בין מציאות לפנטזיה, והקורא ממשיך להעלות עוד ועוד ניחושים עד לסוף".
בביקורת נלהבת שפירסמה סימי ריצ'מן באותו עיתון ב–2 במארס 2014, היא כותבת ש"ילד 44" היה אחד מאותם ספרים נדירים שהצליח למתוח גם את המחמירים שבמבקרים, וש"החווה" אפילו טוב ממנו. "הוא כל כך טוב, עד שתסיימו אותו חיש מהר ותקנאו במי שעדיין לא קרא אותו".
גם אתרים אחרים גומרים עליו את ההלל ואף על פי שאינני מחובבי הז'אנר, עלי להודות שיש בספר הזה משהו שקשה להינתק ממנו. סמית מצליח לטעת בקורא ספקות אמיתיים לכאן ולכאן, ובונה עלילה פסיכולוגית עמוקה; הוא מציג את טענות הצדדים באופן משכנע עד מאוד בד בבד עם התקדמותה. לרגע חש הקורא שהוא תומך באחד הצדדים ובמשנהו הוא מעביר את כוחותיו אל הצד האחר, רק כדי לשוב ולצדד במי שצידד מלכתחילה זמן קצר אחר כך.
מה הופך אותו לרב מכר? קודם כל היותו ספר טוב באמת, בעל גישה רעננה, שכופה על הקורא דיאלוג מרתק עם המספר ועם העלילה. הגם שהמותחן הזה הוא סקנדינבי למחצה, לפחות מבחינת הזירה שבה הוא מתרחש, יש בו תחכום שנעדר מהמותחנים השוודיים בדרך כלל וגם ממותחנים אחרים, והוא אופייני דווקא ליצירה הפסיכולוגית המתוחכמת שגם בה משופעים המחוזות הללו.
לא רק זה: "ילד 44" הפך את סמית לכוכב גם משום שהצליח לתאר עולם שכף רגלו מעולם לא דרכה בו. כאן הוא כבר מספר סיפור, שלפחות חלק ממנו הוא סיפורו האישי, וסיפורו האישי של כוכב הוא תמיד מוקד משיכה. בראיון לאהרון לפידות מ"ישראל היום" סיפר סמית שעלילת "החווה" מבוססת על סיפור מתוך האוטוביוגרפיה שלו: גם אליו צילצל אביו לפני כמה שנים אחרי שהוריו רכשו חווה בשוודיה וסיפר לו שאמו חלתה, והיא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. אחרי יותר משנת אשפוז החלימה האם, הוריו של סמית שבו ללונדון והם חיים בה, כפי הנראה, עד עצם היום הזה.
אין ספק שהשימוש בסיפור האישי הוא מקדם מצוין לעניין שמעורר הספר, משום שהוא כורך את המספר בצרור אחד עם המחבר, והדבר נכון במיוחד כאשר המחבר הצליח כבר לעורר עניין רב כל כך בספר הביכורים שלו. אני בטוחה שחובבי הז'אנר ילקקו את אצבעותיהם בהנאה מהמעדן הזה.
פורסם בעיתון הארץ
