"החבורה מברלין" הוא לא רק רומן שצונזר על ידי הנאצים כי הציג את ברלין של מלחמת העולם השנייה במערומיה, אלא גם מסמך מרתק על האופן שבו חבורה מהווה תחליף למשפחה ביולוגית, ועל כיצד ההכרח לחיות בשולי החיים המתורבתים מוביל לתפיסה מורכבת בהרבה של התבגרות.
כמה נעים לקרוא בספר שמהרגע הראשון שנתקלים בו, נמצא בתוך תנופה. פסקאות ספורות מפתיחת הספר "החבורה מברלין" שכתב ארנסט האפנר, ואנחנו כבר עמוק בפנים, נסחפים אחר התיאורים הלעתים יבשים-לעתים סוערים של האפנר את אותה חבורת נערים מחוסרי בית שנמלטו ממוסדות שונים ומנסים לשרוד ברחובות של העיר הגדולה – ברלין. וזו אכן תנופה נהדרת. תנופה שנובעת מקצב עלילתי דרמטי העולה בקנה אחד עם פעימות הלב החזקות של הנערים במנוסתם מהמשטרה, לאחר גניבת נקניק מחנות או בעת קטטה אלימה. תנופה שנובעת מהמתח המתמיד שבו נמצאים הנערים בחיי ההסתרות התמידיים שלהם, במצוקת הרעב והמחסור, וכן – תנופה שגם מכילה את רגעי הרעות ביניהם, השובבות והשמחה שפוקדים אותם מעת לעת.
ספרו של ארנסט האפנר פורסם בשנת 1932 וזכה לשבחים רבים. שנה לאחר מכן,
עם עליית הנאצים לשלטון, הוא נאסר להפצה ונכלל ברשימת הספרים שנשרפו על ידי הנאצים. מאז נעלמו עקבותיו של הספר, וגם עקבותיו של המחבר, שזה הרומן היחיד שפרסם. ישנה סברה כי הוצא להורג בזמן מלחמת העולם השנייה, אך אין לכך סימוכין ודאיים.
הרומן ראה אור שוב לפני שנתיים, כשמונים שנה לאחר פרסומו הראשון, ועורר עניין רב בכל העולם. זמן קצר לאחר הופעתו הסנסציונית אנו מקבלים תרגום שלו לעברית, שעליו אחראית יוספיה סימון (הוצאת "אחוזת בית"), שהיטיבה להעביר את הסגנון של המחבר, את המתח והקצב, ובכך לאפשר גם לנו להיסחף אחר הסיפור המרתק שנפרש לפנינו ללא פאתוס או מניפולציות רגשיות, שלהם התרגלנו כל כך בסיפורים על גיבורים מסוג זה.
ואלו אכן גיבורים שאנו רוצים להיסחף אחריהם: וילי האמיץ, שדוחק את עצמו עד הקצה כדי להימלט מגורלו, לודוויג ביש המזל ומלא התושייה, ג'וני המנהיג טוב הלב והכריזמטי, ושאר הנערים: כל אחד ואחד מהם נכנס ללב, ולא בגלל רחמים על יתמותם, הזנחתם או מצבם העגום כחסרי בית המשוטטים ברחובות ברלין שלפני עליית הנאצים לשלטון ומנסים להשיג עוד כמה מטבעות כדי לעבור את היום והלילה. אלא משום שאלו דמויות עגולות להפליא; מסקרנות, מעוררות אמפתיה אבל גם ביקורת, מלהיבות בפקחותן ואומץ לבן, ומשום שעל אף התנאים הקשים, הנערים מצליחים ליצור אלטרנטיבה למשפחה שכה חסרה להם.
שם החבורה, "האחים בדם", היא לא סיסמא ריקה מתוכן. להפך, זוהי המהות כולה של חברי החבורה, אשר עוזרים ותומכים זה בזה,
כמו שהרבה משפחות לא עושות. בהיעדר הביקורתיות, השיפוטיות והציפיות – נותר מהמשפחה רק מקור התמיכה המושלם, הבלתי ניתן לערעור, חבל הצלה של ממש בתקופה שבה אף מבוגר לא היה באמת לצדם והבין את צרכיהם. במובן זה, "החבורה מברלין" הוא מסמך מרתק על קשרים של מתבגרים, על האופן שבו חבורה מהווה תחליף למשפחה ביולוגית, על הניכור האורבני וכיצד ההכרח לחיות בשולי החיים המתורבתים מוביל לתפיסה מורכבת בהרבה של התבגרות.
ההתבגרות המתוארת ברומן היפה של האפנר מרתקת גם מבחינת קהל היעד של הספר. הוא מיועד למבוגרים, אך למעשה – נמצא על אותו מישור כמו ספרים כ"התפסן בשדה השיפון" של סאלינג'ר, "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג, ו"נערי הכרך" של ס"א הינטון. כולם סיפורי התבגרות, שמוטיב ההרפתקה – על נפתוליה השונים – מרכזי בהם. הרפתקה עירונית הרי יכולה להיות מסעירה לא פחות מהרפתקה על אי בודד, או שיט ברפסודה לאורך המיסיסיפי (אם להזכיר עוד נער הנמצא בשולי החברה, "האקלברי פין", כמובן). "החבורה מברלין" הוא למעשה סיפור הרפתקאות של נערים, וככזה, גם בגלל האופן שבו הוא כתוב, ירתק ויעניין בני נוער בגילי תיכון, גם היום, לא פחות ממבוגרים. זאת גם משום שהנימה שבה נוקט המחבר כלפי דמויות הנערים שלו אינה שיפוטית. הוא מתאר את הקורות אותם מבלי להכניס את עצמו לתוך הסיטואציות, ומאפשר להם חופש פעולה וביטוי מלא.
יתרה מכך, יש להאפנר יכולת מרהיבה לנסח מצוקה בצורה מאוד ברורה, ובקצב נפלא. כך למשל הוא כותב: "המוכרים מרימים את התריסים המכסים על חלונות הראווה, שם הכול נערם בצורה מפתה כל כך, עד שפיו של המתבונן מתחיל לרייר. אבל הריר בפה לא משביע, ההתבוננות לא משביעה, וניחוח מצרכי המזון המתפשט ברחוב מתוך פתחי החנויות לא משביע! כל זה רק עושה את הרעב לאדם זועם יותר, מוטרף יותר מרוב תשוקה למלא את בטנו בשפע של האחרים!" ולאחר תיאור כזה, איך לא נלך שבי אחר הנער וילי שהרעב מכרסם בו? האפנר כורה לנו בורות קטנים כאלו, ובדומה לסופרים שהוזכרו קודם לכן, גם מעניק לדמויות הנערים קולות משלהם; לא רק פתחון פה, אלא מבע אינדיבידואלי, המאפשר לזהות אותם כיחידים ולא כקבוצה אחד הומוגנית, כפי שתפסו אותם המבוגרים.
להיסחף אחר סיפור הרפתקאות אורבני מודרני זה לא דבר של מה בכך. הקריאה רוויה בקטעים קשים מבחינה תוכנית, ומאינספור תנודות רגשיות. התנופה של הסיפור הופכת את הקריאה בו למרתקת לכל אורכו, לבלתי צפויה ולדרוכה מאוד. המפגש הזה עם יצירה אבודה מהחצי הראשון של המאה שעברה, הוא לא רק הזדמנות להתוודע לזמן ומקום שאינם מוכרים לנו, אלא גם לכתיבה מלאת חוכמה ורגישות, שמבטאת נעורים והתבגרות בצורה שרוב הספרות העכשווית לא מצליחה לעשות.
פורסם ב –
YNET
