לשמוע את קול הפעמונים – "על דעת עצמו" / נורית גרץ

עמוס קינן

דברים שנאמרו בערב לכבוד "על דעת עצמו"

על דעת עצמו – ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, הוא מעין ביוגרפיה של האמן, הסופר והעיתונאי הישראלי עמוס קינן, שכתבה אשתו, נורית גרץ. הספר יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 2008, כשנה לפני מותו של קינן.

על פי גרץ, החליטה לכתוב את הספר כ-37 שנה לאחר האירועים האחרונים המתוארים בו, שאירעו בשנת 1963, מכאן ניתן להבין כי כתיבת הספר החלה בסמוך לשנת 2000. כתיבת הספר ארכה, אם כן, כשמונה שנים.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

תוצאת תמונה עבור הספר על דעת עצמו"מותו של כל אדם מחסיר ממני משהו, כי אני הנני בשר מבשרה של האנושות; לכן לעולם אל תשאל למי מצלצל הפעמון; לך הוא מצלצל".

ג'ון דאן, מצוטט במוטו לספרו של המינגווי "למי צילצלו הפעמונים".

כיוון שנמצאים כאן, בערב הזה, נציגי שלושה דורות: הדור של עמוס, שנוכח כאן בינינו למרות שאיננו אתנו עכשיו, הדור שלי והדור של הבנות שלי, הייתי רוצה לומר משהו על דורות. וגם על פעמונים.

כשסיימתי את הספר "על דעת עצמו" נתתי לבנות שלי לקרוא אותו, וההערה הראשונה שלהן היתה: יש יותר מדי פעמונים בספר הזה. הקשתי במחשב שלי פקודת חיפוש ומצאתי שהן צודקות. אכן, יותר מדי פעמונים צילצלו שם. התחלתי למחוק. הורדתי כמה פעמוני גלידה, כמה פעמוני קרח, פעמון שהודיע על עגלת המים במצור בירושלים, פעמון שקרא לאסיפה בעין חרוד, פעמונים על צווארי הגמלים בחולות של תל אביב, פעמון של כנסייה ביזנטית בחוף סידנא עלי. מחקתי הרבה אבל לא הצלחתי לחסל אותם לגמרי, ואולי בעצם גם לא היה צורך. הרי היה שם, בשנים ההן, קול חגיגי שקרא לגיבורים שלי ואמר להם שיש מקום שלם, שאליו הם הולכים ובו הם נקראים לעשות דברים והקול החגיגי הזה היה, בין השאר, קול הפעמונים. ובמידה רבה כתבתי את הספר כדי לשמוע אותו. בפרפראזה על שירו של ג'ון דאן, הדורות שעליהם כתבתי, בגדוד העבודה, במלחמת תש"ח, לא שאלו למי מצלצלים הפעמונים, הם ידעו: להם הם מצלצלים.

הרבה אנשים אמרו לי שהספר כתוב מתוך אהבה. אולי, אבל לא רק. כתבתי את הספר הזה גם מתוך קנאה גדולה בדור ההוא שהפעמונים צילצלו לו. הדור שהאמין באפשרות של מלכות שמים עלי אדמות. צדק מוחלט, אוניוורסלי ולאומי, יהודי ואנושי כאחד. זה מה שהפעמונים אמרו. וגם אם היה ברור שאין זה אפשרי, הצלצול ההוא כבר נצרב בזיכרון. זיכרון של משהו שהיה כה קרוב לקרות ואילו קרה, כך לפחות גיבורי הספר מאמינים, הכל היה אחרת.

הזיכרון הזה, של מה שהיה כה קרוב לקרות, הפך בדור הבא, הדור שלי, לזיכרון של מה שלא היה מעולם. ומה שמבטא אותו כל כך יפה הוא צלצול הפעמון ב"עד מוות" של עמוס עוז, צלצול המרחף מעל לראשיהם של הצלבנים, ההולכים לירושלים כדי להיגאל בה ולא יגיעו אליה לעולם:

"כל הנהרות התפרעו, הסתערו מזי קצף לטרוף את אפיקיהם. ומאופק עד אופק השתגעו הברקים. משרטטים היו לכל רוחב השמים צורות סנוורים שיכורות. הרעם מצדו היה עונה איזה אמן מהופך וזדוני. לפעמים היתה הרוח עוקרת צריח מעל כנסייה כפרית. סוחפת עמה ולוקחת הרחק את המגדל כולו ופעמון מעופף היה חולף ביעף ומצלצל גבוה ונואש מעל הגבעות, הנהר, והיער ואובד במרחקים".

הפעמון הזה, שקרא פעם למאמינים לתפילה, ועכשיו איבד את התכלית והמטרה שלו והוא מצלצל גבוה ונואש מתחת לשמים שותקים, הוא פעמון מטאפיסי, לא ציוני. בסיפור "עד מוות" הצלבנים הם העולים לירושלים, לא היהודים. ובכל זאת הוא נושא זיכרון של זמן ציוני שבו למעשים היו תוצאות ואם הפעמון צילצל הוא צילצל משום שהיה לו משהו לומר.

חיפשתי מה מזה מצלצל בדור הבא, הדור של הבנות שלי, ולא מצאתי הרבה. אולי קול רפה, של פעמון אחד, בסרט "ביקור התזמורת". הסרט מספר על נגני תזמורת מאלכסנדריה שהגיעו בטעות לעיירה נידחת בדרום הארץ ושם נרקמים קשרים נוגעי לב בינם לבין מארחיהם. הפעמון מצלצל שם לקראת הסוף, בחדר עלוב שבו שולחן, מיטת תינוק, קירות חשופים, תמונה, שום זיכרון, שום בשורה. וברגע מסוים האורח מאלכסנדריה מושך בחוט הצעצוע שמעל למיטת התינוק וקול פעמונים דק משמיע צליל אחד של שיר ילדים. מתוך השיר הזה הוא שומע לפתע, ואנחנו יחד אתו, את הסימפוניה שאותה רצה לכתוב כל ימיו ולא הצליח. ואולי זה מה שאומר הפעמון לדור הזה: לא צריך יותר. חדר קטן, אור מנורה דהה, שני אנשים, אורח ומארח, והקשר ביניהם. זה הכל.

וזה נראה לי יפה ונכון, למרות שאני, כפי שכבר הודיתי, כתבתי ספר שלם כדי לשמוע פעמונים אחרים

פורסם בעיתון הארץ

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.