הסיפור של לוחם הצנחנים שהפך מצ'יפנדיילס לפסיכותראפיסט / דני נוימן

תה

דני נוימן ליהק לסרטו הראשון את מריל סטריפ כשעוד הייתה שחקנית אלמונית, אך איבד תהילת עולם בשל איחור טרגי.
הוא נבחר לצוות הראשון של הצ'יפנדיילס בלוס אנג'לס, וכמעט נהרג ליד איסמעיליה עם חבריו, לוחמי גדוד הצנחנים של קצ'ה, במלחמת יום הכיפורים, עת ספגו הפגזה מסיבית בת שעתיים על תל אותו כבשו.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

תה מנחה בשדה הקרב - דני נוימן

אחרי המלחמה הפך לפסיכותראפיסט , טיפל והרצה, ואף הקים תאטרון לפתרון בעיות ראשון בישראל. לפני מספר שנים לקה נוימן בפרקינסון, אתו הוא מתמודד כיום, בין השאר, בעזרת פינג-פונג ושחמט.

ילדותו לא הייתה קלה. אביו ירה לעבר אמו, לאחר שתפסה אותו בוגד עם השכנה, לעיני דני הפעוט, אך למזל כל המעורבים, הכדורים פספסו.

אמו התחתנה עם גבר שאימץ את דני כבן, מבלי לגלות לו זאת, עד שהאמת המכאיבה הכתה בו בטעות בגיל 13, כשפשפש בתעודת הזהות של אמו, שנתקפה בהיסטריה. אז, מעיד נוימן, נכנס לראשונה לתפקיד הפסיכולוג.
לאחרונה עסק נוימן בשיקום נהגים שהיו מעורבים בתאונות קטלניות שבגינן ריצו עונשי מאסר, זאת במסגרת פעולת עמותת 'אור ירוק' למלחמה בתאונות דרכים.

לכל מי שפגש בו מתרשם כי האיש עבר חוויות שהיו מספיקות למלא חיים של כמה אנשים. בשנים האחרונות החליט נוימן לקבץ חלק מקורות חייו לאסופת סיפורים "תה מנחה בשדה הקרב", שיצאו לאחרונה במהדורה מודפסת ומהדורה אלקטרונית. זהו ספרו הרביעי של נוימן, שהוציא בעבר שלושה ספרי שירה, וכן תירגם ספר שירה מהונגרית לעברית בהוצאת יד ושם.

"תה מנחה בשדה הקרב ועוד סיפורים" הינה אסופת סיפורים קצרים מאירועים אמיתיים בחייו של דני נוימן, 65, פסיכולוג, כותב ומרצה. הספר נקרא כך על שם אחד הסיפורים שבו, המתייחס לאפיזודה ממלחמת יום הכיפורים, שבה שירת נוימן כצנחן, וכמעט איבד את חייו.

נוימן גדל בחיפה, ומזה כ-27 שנים מתגורר בכפר סבא. הוא נשוי ואב לשלושה ילדים גדולים, ומצפה לנכדה בקרוב. במשך 35 שנים עבד כפסיכותראפיסט, ומאחוריו גם שלושה ספרי שירה שכתב. לפני 11 שנים, בגיל 54, לקה בפרקינסון.
את תשומת לבו למחלה עורר בנו, ששאל אותו מדוע ידו רועדת בזמן האכילה. נוימן לא ייחס לכך חשיבות, ופטר את העניין בעייפות בעקבות פעילות ספורטיבית אינטנסיבית. אך כעבור כחודש, משלא תמו הרעידות, פנה נוימן לרופא משפחה שכשל באבחון המחלה. חרף כך, נוימן לא שקט, חיפש אבחון עצמי של המחלה באינטרנט, ולאחר שענה בחיוב על רוב הסעיפים המעידים על לקות במחלה, פנה לפרופ' ניר גלעדי, אחד הרופאים הבכירים בארץ, אשר אישר את האבחון.

נוימן קיבל בו במקום שתי החלטות חשובות: האחת – לא להסתיר את מחלתו מאיש, והשניה – לא להפסיק את חייו, להפך – לחיות אותם במלוא הכוח.

"אביו ניסה להרוג את אמו ואת אביה"

נוימן נולד כבן לניצולי שואה, בשנה בה הוקמה המדינה. אמו שרדה בקושי את מלחמת העולם השנייה, כאשר הועמדה פעמיים לסלקציה של יוזף מנגלה באושוויץ, ויצאה בחיים. אביו, בעל החזות הנוצרית, ניצל כשהסתתר במנזר בבודפשט, ושינן את התפילות בעל פה.

ההורים הכירו בהונגריה שלאחר המלחמה, כאשר הניצולים שבו לכפרים ולערים מהם ברחו. לאחר שהתחתנו עלו ארצה במסגרת העלייה הבלתי לגאלית, ושוכנו במעברת פחונים ביישוב מזור, בסמוך לשדה התעופה.

האם החלה להתפרנס כתופרת, אך האב הגאה לא מצא תעסוקה, ושהה מתוסכל בפחון, עם בנו הצעיר. באחד מן הימים, כשאמו חזרה מוקדם מהצפוי מעבודתה, היא מצאה את בעלה מקיים יחסים עם השכנה, לעיני דני הפעוט בן חצי השנה.
האם המזועזעת הביאה את אביה לאסוף את חפציה ואת דני מהפחון, והאב הזועם שלף אקדח והחל לירות בהם. למזלם של כל המעורבים, האב היה שיכור והכדורים שרקו מסביב, אך לא פגעו באיש. האם פגשה כמה חודשים לאחר מכן את בעלה השני, שוטר במשטרת ישראל ושחקן הפועל חיפה ונבחרת ישראל בכדורגל, יליד סלובקיה, ששימש לדני הקטן כאב.

גילה בגיל 13, במקרה, כי אביו אינו האב הביולוגי

רק בגיל 13, גילה נוימן, בדרך מקרה, כי האיש אשר לו הוא קורא אבא מאז ומעולם, אינו אביו הביולוגי. "דפדפתי בתעודת הזהות של אמי, והיא נבהלה וחטפה לי אותה מהיד", הוא נזכר. "לא הבנתי על מה המהומה, והיא נשברה וסיפרה לי, בדמעות, שאבי הביולוגי הוא אדם אחר. זה נפל עלי כמו פצצה, אהבתי את אבי המאמץ וחשתי אובדן עצום, אך מהרגע שאימא שלי בכתה נכנסתי מיד לתפקיד הפסיכולוג, לא הרשיתי לעצמי לחשוב מה אני מרגיש, אלא רק תמכתי בה ועודדתי אותה".
בגיל 24 ניסה נוימן ליצור לראשונה קשר עם אביו. משאיתר אותו, גילה, שהאב אותו למד לתעב לאורך כל השנים, יותר נשהוא רע ואנוכי הוא איש חלש ומר נפש, וכי גם לאמו היה חלק בפרידה ובנתק. מסתבר כי האב היה נוהג לבקר את דני בשנותיו הראשונות, אך החליט להפסיק זאת לאחר שדני היה בוכה מרות ולא נרגע בכל פעם שהאב הלך לדרכו. המפגש המאוחר הוביל לקשר מוגבל עד לפטירתו של האב, בשנת 2005.

סרט על פי 'העבד' עם מריל סטריפ

עוד טרם עיסוקו בפסיכולוגיה, ניסה נוימן את מזלו בעולם הסרטים, הגיע ללוס אנג'לס בסוף שנת 77, וניסה להפיק סרט על פי ספרו של יצחק בשביס זינגר, "העבד".

דרך בת זוגו באותה עת, אמריקנית המקושרת לעולם הסרטים, הגיע נוימן אל שחקנית אנונימית בתחילת דרכה בשם מריל סטריפ. לאחר שקראה את הספר הסכימה סטריפ לשחק בסרט שיופק על פיו, בהתנדבות, ובחיפוש אחר השחקן שיגלם את התפקיד הראשי, הגיע נוימן לג'ון וויט, שכבר אז היה שחקן מפורסם. במאי צ'כי מאד מפורסם – יאן קדר – נתן את הסכמתו לביים את הסרט. בירור מול הסוכן הספרותי של בשביס זינגר, ששהה באותה התקופה בניו יורק, העלה כי עלות רכישת זכויות היוצרים להפקת סרט על פי הספר היא 5,000 דולר – סכום שהיה מעל לכוחו של נוימן באותם ימים.

בת זוגו האמריקאית הציעה כי הוריה יממנו את הרכישה,אך כיומיים לאחר מכן אירעו שני מאורעות, שנוימן התייחס אליהם כאות משמיים: בשביס זינגר זכה בפרס נובל לספרות, ומחירי זכויות היוצרים שלו הרקיעו שחקים, בעוד הבמאי הצ'כי בן ה-60 נפטר במפתיע מדום לב. "הבנתי שמי שיושב למעלה לא מעוניין שאכנס לעולם הסרטים, וצפוי לי בעולם הזה כישלון חרוץ" אומר נוימן.
לסיפור הזה בחייו הקדיש נוימן בספר שכתב, את הסיפור "אביב ניו יורקי".

השתתף בערב הראשון של הרכב הבנים "צ'יפנדיילס"

נוימן מצא דרך מאד מקורית ומוזרה להתפרנס – מופעי חשפנות. "זו היתה תקופה שהייתי רעב ללחם, ולאחר שהסתכסכתי עם בעל הבית של חברת הלימוזינות שעבדתי בה כנהג, ראיתי מודעת דרושים במקומון, שמחפשת אחר גברים צעירים ונאים", הוא מספר. "הייתי באודישנים, יחד עם עוד למעלה מ-100 גברים, והתקבלתי כאחד מתוך ארבעת הגברים שהרכיבו את הערב הראשון של ההרכב המפורסם, שאז עוד איש לא ידע מה עתידו" מספר נוימן. הוא לא ידע לרקוד, אבל המפיקים לא שמו דגש רב על תנועות ריקוד מגוונות. אקדחי מים חולקו לנשים המשולהבות, שהתבקשו, בשלב מסוים להשתתף בתחרות, לצלוף לגברים באזוריהם המוצנעים. האישה שזכתה בתחרות, זכתה לצאת עם החשפן בו קלעה לשבוע בוגאס. דני קיבל 50$ ויצא מרוצה מכל העסק. כשבוע לאחר ההופעה הוא פגש במפיק, אותו סניידר, שהכיר לו שחקנית יפייפיה ובלונדינית והציג אותה כאשתו. סניידר אמר לנוימן שהוא היה מאד נחמד, אבל בהרכב הבא הוא ייקח רקדנים מקצועיים. כעבור כשנה פורסם כי אותו סניידר רצח את אשתו והתאבד. אך דני כבר היה אז מגויס למלחמת של"ג.

מו"מ עם אלוהים במלחמת יום כיפור

נוימן מעיד, כי היה עצמו היה קרוב מספר פעמים למוות במלחמת יום כיפור. הוא שירת בגדוד הצנחנים של קצ'ה , והפלוגה שלו כבשה תל אסטרטגי באזור איסמעיליה. התל ננטש ע"י המצרים מספר דקות לפני שהגיעו לשם הצנחנים, ובמקום גילו הצנחנים כוסות קפה מותחלות וסיגריות מעשנות. למזלם, המ"פ היה מלא תושייה, הורה להם לרדת אל תעלות הקשר שבתל, כי סבר שלא ייקח הרבה זמן עד אשר המצרים יתחילו להפציץ את הגבעה. ואכן, לפנות בוקר, החלו המצרים להמטיר על התל אש ארטילרית מרוכזת. בכל מספר שניות נחת פגז על התל. כל התל התרומם מהפגז. רסיסים אבק ורעש אימים אפף את הלוחמים שנצמדו בכל כוחותיהם אל אבני התעלות. דני מעיד כי היה בטוח כי חצי פלוגה הלכה בהפגזה. באותו שלב, מספר דני, הוא החל לנהל מו"מ עם אלוהים, בו כלל לא האמין לפני המלחמה. הוא אמר לאלוהים שהוא רק בן.24, ושאם יוציא אותו בחיים, הוא מבטיח לעשות עם החיים שלו משהו בעל משמעות. לאחר שעתיים הופיעו מטוסי חיל האוויר ושיתקו את כוחות הארטילריה שטיווחו את התל, וההפגזה פסקה. נוימן מעיד כיצד איש לא יכל לזוז. שעתיים של הפגזה התישו את הלוחמים. לפתע הופיע משום מקום אחד החיילים ופינג'ן עם תה בידו, והגיש כוסות ללוחמים. דני מעיד שהיה זה התה הכי טעים שהוא שתה מימיו. בפלוגה דיברו שנים על אותו חייל, ועל האומץ והאמפתיה שהפגין, כאשר לא דאג לעצמו, אלא להרגשה של החברים שלו ששכובים מוכים ומותשים בתעלות. מסתבר שבהפגזה הממושכת והממוקדת הזו איש מהצנחנים לא נפגע. "הייתה לי תחושה שרק אצבע אלוהים יכלה להסיט כך הפגזים". על בסיס הסיפור הדרמטי הזה נכתב "תה מנחה בשדה הקרב".

מחלת הפרקינסון

לדברי דני נוימן, לקח לו זמן עד שהסתגל לתגובות האמפתיה והעזרה שקיבל מהסביבה נוכח מחלתו. הוא הופתע מאד לטובה מיחסם של נהגי המוניות בישראל, שהתגלו כאנשים מאד אדיבים ומתחשבים.

בתחילת המחלה לא הפסיק את עבודתו עם המטופלים. לדבריו, דווקא פגיעות וחוסר שלמות של מטפל גורמת למטופל להבנה כי המטפל איננו כל יכול, וכי גם הוא אנושי, ידיעה שמאד מחזקת את התהליך. לאחרונה החליט להפסיק, בשלב שבו הרגיש שלא בנוח לרעוד מול הלקוחות. כדי לייצב את המחלה הוא נוטל תרופות על בסיס קבוע, כותב, עוסק בספורט, חובב פינג פונג, ויכול להביס מקצוענים, גם אם גופו רועד כל העת. כמו כן משחק נוימן שחמט במשחקי הליגה של הפועל כפר סבא. השחמט, לדבריו, מסייע למוח להתמודד עם הפגיעה המנטלית של המחלה, בעוד שפינג-פונג מחזק את התגובה והקואורדינציה שנפגעות מהתפתחות המחלה. "למעשה, המטרה היא להאט כמה שניתן את התפתחות המחלה". בינתיים הדבר עולה בידו של דני.

התנדבות ב'אור ירוק'

נוימן, המעיד על עצמו כעל מי שאהב לנהוג במהירות רבה, התנדב עד לאחרונה בשיקום נהגים שהשתחררו ממאסר, לאחר שגרמו למוות בתאונות דרכים.

לדבריו, מדובר במקרים מאד קשים, של נהגים שמצאו את עצמם במאסר, לאחר שהרגו אנשים כתוצאה מנהיגה פזיזה ורשלנית. "אחת מהמטרות שלנו בסדנה זה לגרום לנהגים להבנת המשמעויות של נהיגה פרועה. מטרה נוספת היא ללמד אותם כיצד לנהוג להבא, לא רק על הכביש, אלא גם בחיים בכלל, כך שתאונות כאלה לא תקרנה". לדבריו, נהג משאית שנכנס באין כניסה והרג רוכב קטנוע שבא מולו, עומת עם השפה בה השתמש לתיאור התאונה. נהג המשאית אמר שהוא נכנס באין כניסה, והנהג של הקטנוע נתקל בו. "זה לא מדויק" מתקן נוימן. "אתה נכנסת באין כניסה ודרסת אותו, כי הוא נסע כחוק". מקרה אחר ארע לנהג שטס במהירות של מאתיים קמ"ש ושוחח בטלפון. הטלפון נשמט מידו ונפל על הרצפה, והוא התכופף להרים אותו. בתאונה נהרגה בת זוגו. "סדר הקדימויות של הנהגים הללו לוקה, וצריך לשקם אותו" אומר נוימן. "הם בכלל לא חושבים על תרחישים לא צפויים שעלולים להפתיע אותם, ונוהגים קדימה בפול גז וביטחון. אלה שוורים מועדים, שבמוקדם ובמאוחר יהרגו או ייהרגו" אומר נוימן. על כן הוא חש שליחות בסדנאות הללו אותן העביר בהתנדבות.

פירסם עומר רגב

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.