הסופר שהקולנוע אהב: 50 שנה למותו של ארנסט המינגווי

ארסט המינגוויי

השפעתו של ארנסט המינגוויי, ענק ספרותי ואייקון תרבותי, לא היתה רק על הספרות העולמית: קולנוענים נמשכו ליצירותיו יותר מאלה של כל סופר אמריקאי אחר. מה הביא רבים כל כך לעבד אותן למסך הגדול – ולמה רבים מהם כשלו בכך. מבט אחר על אחד היוצרים הבולטים של המאה ה-20,
(ניתן להשיג את ספריו בספריית "הקורא העברי")

קולו הייחודי של ארנסט המינגוויי, הדמויות המיתיות שיצר והדיאלוגים החזקים המופיעים בספריו – אלה רק חלק מהסיבות שיצירתו לא רק השפיעה על סופרים רבים, אלא גם משכה יוצרי קולנוע. הסופר שכתב כמה מהיצירות החשובות ביותר בתולדות הספרות האמריקאית והעולמית במאה ה-20 והיה לגיבור תרבות אמנם עורר במשך השנים גם לא מעט ביקורת, אך אין להתעלם מהחותם שהותיר. יצוינו 50 שנה ליום שבו נטל רובה מימי מלחמת האזרחים שהיה שייך לאביו ושם קץ לחייו – 33 שנים אחרי שעשה זאת האב.

המינגוויי לא הקל על יוצרי הקולנוע שנהו אחר יצירתו: הוא לא היה מרוצה ממרבית הסרטים שהופקו על פי ספריו ולא הסתיר את ביקורתו. לאחר שצפה ב"שלגי קילימנג'רו", למשל, שהתבסס על סיפור קצר שלו והציג את סיפורו של סופר (גרגורי פק) שיצא לספארי באפריקה, גוסס ממחלה שבה נדבק ונזכר באהבות של חייו, הכריז המינגוויי שאהב רק שני דברים בסרט: את אווה גרדנר (שגילמה את אחת הנשים בחיי הגיבור) ואת הצבוע (אחת החיות שנראות בסרט).

אם יש במאי אחד שבסגנונו ובחזונו הקולנועי יכול היה לעבד את יצירתו של המינגוויי לבד הקולנוע, הרי היה זה ג'ון יוסטון. מבין כל הבמאים הגדולים שעבדו בהוליווד הקלאסית, נדמה שיוסטון היה הדומה ביותר להמינגוויי מבחינת אישיותו וראיית עולמו. אפילו בחזותו דמה לו במידה מסוימת.

כמו המינגוויי, גם יוסטון שידר תחושה של מאצ'ואיזם רומנטי, ולעתים קרובות פגיע ופגוע; כמו המינגוויי, גם יוסטון נמשך למקומות אקזוטיים, בהם אפריקה ומרכז ודרום אמריקה, והיה חובב ציד ומיני ספורט "גבריים" נוספים, כמו איגרוף; וכמו המינגוויי, גם יוסטון הירבה להציג את סיפוריהן של דמויות שנקלעות למרדף אחר מטרה בלתי מושגת ונמדדות על פי נחישותן להיצמד אליה.

יוסטון ביים במשך הקריירה שלו סרטים על פי רומנים או סיפורים קצרים מאת דאשייל האמט ("הנץ ממלטה"), סי-אס פורסטר ("המלכה האפריקאית"), הרמן מלוויל ("מובי דיק"), רודיארד קיפלינג ("האיש שרצה להיות מלך"), ג'יימס ג'ויס ("המתים") וסופרים נוספים. הוא גם כמעט ביים סרט על פי המינגוויי.

תוצאת תמונה עבור הספר הקץ לנשקב-1957 החליט המפיק דייוויד או סלזניק, שימי התהילה שלו היו הרחק מאחוריו, שהגיעה העת להפיק גרסה קולנועית חדשה לרומן של המינגוויי "הקץ לנשק", שיצא לאור ב-1929. גרסה קולנועית ראשונה של הרומן הופקה ב-1932 וזכתה בזמנה להצלחה. הרומן התבסס על סיפור התאהבותו של המינגוויי עצמו באחות שטיפלה בו בבית החולים, לאחר שנפצע בעת שירותו כנהג אמבולנס במלחמת העולם הראשונה.

סלזניק, ששלט ביד רמה בקריירה של אשתו השנייה, השחקנית ג'ניפר ג'ונס, החליט שתפקיד הגיבורה הטרגית ברומן יתאים לה כמו כפפה ליד. הוא גם האמין שעלילת הרומן של המינגוויי, המציג סיפור אהבה המתרחש על רקע מלחמה, יאפשר לו להפיק יצירה בעלת נפח אפי שתשתווה לסרטו "חלף עם הרוח" מ-1939, שעל הצלחתו ניסה לחזור כל חייו

לשווא. סלזניק הציע את מלאכת הבימוי של הסרט ליוסטון, שעבד עם ג'ניפר ג'ונס כבר פעמיים בעבר (ב"היינו זרים" ב-1949 ובפארודיית המתח "הכה את השטן" שכתב טרומן קפוטה ב-1953 ובו כיכבה לצד המפרי בוגרט; שני הסרטים נכשלו). הפעם, לעומת זאת, העניינים לא ממש הסתדרו. לצדה של ג'ונס בסרט כיכב רוק הדסון, שהיה אז בשיא הקריירה שלו. ג'ונס, שהיתה בעלת אופי שברירי ממילא, נעשתה חסרת ביטחון במיוחד בעת הצילומים, וכל זאת רק התעצם לאחר שהמינגוויי עצמו ביטא בראיון תמיהה על כך ששחקנית בת 38 נבחרה לגלם את גיבורת ספרו, שאמורה להיות בת 21.

אבל יותר מכל, מי שלא הסתדרו היו יוסטון וסלזניק, שהתערב בכל שלב של ההפקה. אחרי סדרה של מריבות קולניות על סט הצילומים, סלזניק פיטר את יוסטון והחליף אותו בבמאי צייתן יותר, אך גם חסר אישיות לעומת יוסטון: צ'ארלס וידור, שסרטו הנודע ביותר הוא "גילדה" מ-1946.

כמה מהסצינות שביים יוסטון בצילומי הגרסה השנייה של "הקץ לנשק" נותרו בתוצאה הסופית, שתקציבה תפח ליותר מארבעה מיליון דולר, סכום גדול לזמנו, שלא מנע את הכישלון בקופות ואת הקטילה מצד המבקרים.

את התפקיד השלישי בחשיבותו בסרט, שעלילתו מתרחשת באיטליה, גילם הבמאי והשחקן האיטלקי ויטוריו דה סיקה, שבתחילה לא הסתיר את רצונו לביים את הסרט בעצמו. המינגוויי עצמו היה מעריץ גדול של דה סיקה ובוודאי היה מסכים להצעה זו.

דור אבוד מדי

בערך באותה תקופה, כשעלה הרעיון ליצור גרסה קולנועית של "הזקן והים", שיצא לאור ב-1952, הציע המינגוויי שדה סיקה, שיצר כמה מהסרטים החשובים ביותר בזרם הניאו-ריאליסטי של הקולנוע האיטלקי, יביים את הסרט בהשתתפותם של שחקנים לא מקצועיים. הוליווד כמובן לא נענתה לרעיון הזה, במיוחד לאור העובדה ש"הזקן והים" היה לאחד מספריו המהוללים ביותר של המינגוויי, ששנתיים לאחר פרסומו זכה בפרס נובל לספרות.

העיבוד לקולנוע של "הזקן והים", שיצא לאקרנים ב-1958, עבר מסכת ייסורים לא פחותה מזו של הגרסה השנייה של "הקץ לנשק".

הבמאי פרד זינמן ("בצהרי היום") נבחר תחילה לביים את הסרט, אך פרש. בעקבותיו הוטלה המשימה על הבמאי הנרי קינג, שכבר ביים שני סרטים שהתבססו על יצירות מאת המינגוויי – "שלגי קילימנג'רו" ב-1952 ו"וזרח השמש" ב-1957 – אך גם הוא לא הצליח להתמודד עם הפרויקט ופרש ממנו. לבסוף הוטלה מלאכת הבימוי על ג'ון סטרג'ס.

המפרי בוגרט הביע בזמנו את רצונו לגלם את הדייג הקובני, גיבור הספר של המינגוויי, אך כשהפקת הסרט יצאה לדרך בוגרט כבר לא היה בין החיים והתפקיד ניתן לספנסר טרייסי. אף שטרייסי היה מועמד לאוסקר על תפקידו בסרט, גם הפעם המינגוויי לא הסתיר את התנגדותו לבחירה, ובבוטות האופיינית לו הכריז שטרייסי בסרט אינו משכנע כלל כדייג קובני ונראה כמו מה שהוא: שחקן קולנוע עשיר מבוורלי הילס.

חצים מחודדים לא פחות שילח המינגוויי בגרסה הקולנועית של "וזרח השמש", שהתבססה על יצירתו מ-1926 שהיתה לאחד הרומנים המרכזיים שעסקו בבני הדור האמריקאי האבוד שחזר פגוע ממלחמת העולם הראשונה. גיבורי הסרט אמורים להיות בשנות ה-20 לחייהם, אך התפקידים הגבריים הראשיים הוענקו לטיירון פאואר בן ה-43 (שמת שנה לאחר מכן) ולארול פלין בן ה-48 (שמת כעבור שנתיים).

שני השחקנים, שנראו מבוגרים מכפי גילם, השתייכו אולי לדור אבוד, אך לא לזה שהמינגוויי התכוון אליו בספרו. הבחירה היחידה שהמינגוויי הסכים לה היתה שוב זו של אווה גרדנר, שגילמה את דמותה של ליידי ברט אשלי, אחת הדמויות הנשיות הנדירות ביצירתו של המינגוויי שיש לה נפח כובש לב – גם אם דמותה קרובה יותר לפנטסיה גברית של האשה הקסומה והמפתה מאשר לדמות נשית הקיימת במציאות.

בכלל, אם היתה שחקנית שהתאימה לככב בסרטים על פי המינגוויי (כפי שג'ון יוסטון התאים לביים את יצירתו) הרי זו אווה גרדנר. והיא אמנם הופיעה בשלושה מהם: בנוסף ל"שלגי קילימנג'רו" ו"וזרח השמש" היא גם כיכבה ב-1946, בתחילת הקריירה שלה, בגרסה הקולנועית הראשונה של "הרוצחים", אולי הסיפור הקצר הנודע והמשפיע ביותר של המינגוויי, שביים רוברט זיודמק.

הבעיות של הגרסה הקולנועית של "וזרח השמש" נבעו לא רק מגילם המתקדם של כוכביו ומהבימוי העייף של הנרי קינג, אלא גם מהעובדה שהצנזורה הפנימית ששלטה בתעשייה ההוליוודית דרשה למתן את היבטיה הנועזים של עלילת הרומן של המינגוויי.

רק פעם אחת הצליח מפיק הסרט, דאריל פ' זאנוק, שהיה מנהל חברת פוקס המאה ה-20, להשחיל לפסקול את העובדה שגיבור הסרט הוא אימפוטנט כתוצאה מפציעתו במלחמה. ההדחקה הזאת של אחת העובדות המכוננות של עלילת הספר, שהוא אולי הרומן המסעיר ביותר של המינגוויי, סירסה את התוצאה כולה.

פוקנר על פי המינגוויי

במקרה אחד המינגוויי אף התערב בבחירת השחקנים בסרט שהתבסס על יצירתו. ב-1943 הוחלט על הפקת גרסה קולנועית של "למי צילצלו הפעמונים", הרומן שלו מ-1940 המתרחש על רקע מלחמת האזרחים בספרד. המינגוויי תבע שאינגריד ברגמן השוודית, שבאה להוליווד ארבע שנים קודם לכן ונהפכה מיד לכוכבת, תגלם בסרט את דמותה של מריה הספרדייה, גיבורת סיפור האהבה חסר הסיכויים עם אמריקאי (גרי קופר) המתגייס להיאבק לצד הרפובליקאים בספרד, כפי שעשה המינגוויי בזמנו.

גם אם משחקה של ברגמן בסרט כספרדייה צעירה אינה משכנע במיוחד, וזאת אף על פי ששערה הבהיר קוצץ לתסרוקת של נער כמעט, הופעתה קורנת והיא זיכתה את ברגמן במועמדותה הראשונה לאוסקר.

בכלל, צוות השחקנים של "למי צילצלו הפעמונים" היה קוסמופוליטי למדי; השחקנים ולדימיר סוקולוף ואקים טמירוף, ממוצא רוסי, גילמו את דמויותיהם של מורדים ספרדים, ואילו את פילאר, מנהיגת הלוחמים רבת הלהט, גילמה קטינה פאקסינו, אחת משחקניות התיאטרון הגדולות של יוון; התפקיד זיכה אותה באוסקר על תפקיד משנה.

את הסרט ביים סם ווד, עוד אחד מאותם במאים לכל עת שעבדו בהוליווד, ויצירתו נעה בין בימוי שניים מסרטיהם הטובים ביותר של האחים מרקס ("לילה באופרה" ו"יום במרוצים") לבימוי מלודרמות סנטימנטליות מצליחות נוסח "הייה שלום מר צ'יפס". ווד נודע גם בדעותיו הפוליטיות השמרניות (לימים היה אחד הבמאים שניצבו בגלוי לצדו של הסנאטור ג'וזף מקארתי בציד המכשפות שלו אחר "יסודות אנטי-אמריקאיים" בתעשיית הבידור באמריקה). כך שלא מפתיע כי גרסתו הקולנועית לספרו של המינגוויי חסרה את הלהט המהפכני הרומנטי שבמאי אחר היה מסוגל להעניק לו.

בכלל, הבעיה העיקרית של מרבית הסרטים שהופקו על פי המינגוויי היא שהבמאים שלהם לא הצליחו לתרגם את סגנונו הספרותי, שהיה מרכיב כה חשוב ביצירתו, לסגנון קולנועי, ושחזונם לא תאם את זה של המינגוויי.

בכמה מקרים בלבד התרגום הזה כן צלח. ב-1944 ביים האוורד הוקס גרסה קולנועית של "להחזיק ולאבד", שיצא לאור ב-1937. אולי מכיוון שזהו הרומן הזניח ביותר של המינגוויי – שהביוגרפים שלו טוענים כי כתב אותו רק כדי למלא הסכם שהיה לו עם הוצאת ספרים ושנא את הספר – התוצאה היא אחד הסרטים היחידים הקרובים ברוחם ליצירתו. זאת, אף על פי שהוקס החליט להיפטר מרוב העלילה המקורית של הספר ולהציג עלילה אחרת. הוא רצה שהמינגוויי יסייע לו בכתיבת התסריט, אך לאחר שסירב, גויס למלאכה הסופר ויליאם פוקנר, שכתב את התסריט השנון והמותח יחד עם ג'ולס פורתמן.

במלים אחרות, "להחזיק ולאבד" הוא הסרט היחיד בתולדות הקולנוע שאת תסריטו כתב זוכה בפרס נובל לספרות, על בסיס ספרו של זוכה אחר בפרס.

ואולם, אין זה המפגש ההיסטורי היחיד שהתרחש על סט הצילומים של "להחזיק ולאבד". זהו הסרט שבו נפגשו לראשונה המפרי בוגרט בן ה-45, שכיכב בתפקיד קברניט סירה שבה מוברחות סחורות ממרטיניק לארצות הברית, ולורן באקול בת ה-20, שזו היתה הופעתה הקולנועית הראשונה. באחת הסצינות הראשונות בסרט, שהיתה לאחת הידועות ביותר בתולדות הקולנוע, שואלת באקול את בוגרט אם הוא יודע לשרוק ומסבירה לו איך עושים זאת. השניים התאהבו, נישאו והיו לאחד הזוגות הנודעים ביותר של המאה הקודמת.

סרט ידוע פחות, אך טוב לא פחות, הוא "פרשת מקומבר" מ-1947, שהתבסס על סיפור קצר מאת המינגוויי. את הסרט ביים זולטאן קורדה, אחיו של אלכסנדר קורדה, המפיק והבמאי ממוצא הונגרי שעבד בעיקר בבריטניה. כיכב בו גרגורי פק כמדריך סיורי ספארי באפריקה, שבמהלך אחד מהם אשה (ג'ואן בנט) יורה למוות בבעלה (רוברט פרסטון). התוצאה כתובה היטב ומשלבת באורח מרתק בין סרט הרפתקאות, מלודרמה ופילם נואר.

שניים מהסרטים הטובים ביותר שנעשו על פי המינגוויי התבססו על סיפורו הקצר "הרוצחים", המספר על צמד רוצחים שכירים שמגיעים לעיירה אמריקאית קטנה כדי לחסל מישהו. יעד החיסול שלהם מקבל את מותו המתקרב בהכנעה מוחלטת, מבלי שייחשפו בפני הקוראים הסיבות לכניעתו לגורלו.

מכיוון שזהו הסיפור הקצר האניגמטי ביותר של המינגוויי, שתי הגרסאות, שהופקו בהפרש של 18 שנה, ממלאות כל אחת בדרכה ובסגנונה את החלל העלילתי הפעור במשל הקיומי שהציג הסופר.

רוברט זיודמק, שהיגר להוליווד מגרמניה, השתמש ב"הרוצחים" כדי ליצור ב-1946 פילם נואר המבוים באקספרסיביות רבה. ברט לנקסטר, בהופעתו הקולנועית הראשונה, גילם בו את דמותו של מתאגרף ושמו "השוודי", המחכה למותו בפסיביות מוחלטת. זיודמק הוסיף לעלילה את דמותו של סוכן ביטוח, בגילומו של אדמונד אובראיין, החוקר את הפרשה וחושף את הסיבות לקבלה של "השוודי" את מותו המתקרב, מבלי לנסות להתנגד לו (מובן שבלב הפרשה ניצבה פאם פאטאל, שגילמה אווה גרדנר הצעירה ועוצרת הנשימה ביופיה).

ב-1964 הוזמן הבמאי דון סיגל לביים גרסה משלו לסיפור, שהיתה אמורה להיות הסרט הראשון שהופק לשידור בלעדי בטלוויזיה האמריקאית. ואולם, כשהערוץ שהזמין את הסרט צפה בתוצאה, קברניטיו החליטו שהיא אלימה מדי לציבור האמריקאי שהיה אמור לצפות בה בביתו בחיק משפחתו. השידור בוטל והסרט הועבר להפצה בבתי קולנוע.

ואמנם, גרסתו של סיגל ל"הרוצחים" אלימה ובוטה בהרבה מזו של זיודמק. היא מתמקדת בסיפורם של שני רוצחים שכירים (לי מרווין וקלו גאלאגר), שהם אלו שחוקרים הפעם מדוע קורבנם, נהג מרוצים לשעבר שגילם ג'ון קאסאווטס, אינו נמלט ממותו הממשמש ובא.

בדומה לסרטו של זיודמק, אך בסגנון התואם את שנות ה-60, גרסתו של סיגל היא יצירה עזת ביטוי, שכוללת פרט טריוויה משעשע: זהו הסרט האחרון שבו הופיע רונלד רייגן, שנבחר לימים לנשיא ארצות הברית. רייגן הופיע בסרט בתפקיד מאוד לא טיפוסי לו (במרבית סרטיו הוא גילם דמויות כל-אמריקאיות חיוביות); לבוש בחליפה כהה הוא גילם את דמותו של גנגסטר סאדיסטי המניע את העלילה.

"הרוצחים" הוא אחד הסיפורים הקצרים של המינגוויי שבהם מופיעה דמותו של ניק אדמס, הגבר הצעיר שנתפש כבן דמותו של הסופר והוא עד לאירועים המתרחשים בסיפור זה ובסיפורים רבים נוספים. ב-1962, שנה לאחר התאבדותו של המינגוויי, החליטה חברת פוקס המאה ה-20 להפיק סרט שיאחד בין כמה מסיפורי ניק אדמס. התסריט, שנקרא "Hemingway's Adventures of a Young Man", נכתב על ידי איי-אי הוצ'נר (שארבע שנים לאחר מכן פירסם את הביוגרפיה "פאפא המינגוויי", שהיתה לרב מכר בינלאומי) ובוים על ידי מרטין ריט.

ריצ'רד בימר, שנה לאחר שגילם את טוני בגרסה הקולנועית ל"סיפור הפרברים", גילם את דמותו של ניק אדמס, שעובר בסרט מהרפתקה אחת לאחרת. לסרט היה מבנה אפיזודי והוא היה משופע בכוכבים שהופיעו בו בתפקידים קטנים. אחד מהם היה פול ניומן, שאופר בכבדות עד שכמעט לא ניתן היה לזהות אותו וגילם מתאגרף מזדקן ואלכוהוליסט. הסרט עצמו לא זכה להצלחה.

מלודרמה סוערת

זוהי רק רשימה חלקית של סרטים שהופקו על פי יצירותיו של ארנסט המינגוויי, שעל פי רומנים וסיפורים קצרים שכתב הופקו יותר סרטים, בארצות הברית וגם מחוצה לה, מאשר על פי כל סופר אמריקאי אחר.

עוד כוללת הרשימה הזאת את הגרסה הראשונה והנוגעת ללב של "הקץ לנשק", שביים פרנק בורזייג בכיכובם של גרי קופר והלן הייס, וגם את "איים בזרם", שביים פרנקלין ג' שאפנר ב-1977 על פי ספרו של המינגוויי שיצא לאור אחרי מותו. ג'ורג' ס' סקוט גילם בסרט פסל מתבודד, שבניו באים לבקר אותו ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה.

המינגוויי היה נשוי ארבע פעמים ושתיים מנכדותיו, מרגו המינגוויי ומיוריאל המינגוויי, היו לשחקניות קולנוע. מרגו המינגוויי התאבדה ב-1996, בת 42. מיוריאל המינגוויי התפרסמה ב-1979 בעקבות הופעתה כמתבגרת רבת החן, שהדמות שוודי אלן גילם בסרטו "מנהטן" מתאהבת בה. הופעה זו זיכתה אותה במועמדות לאוסקר על תפקיד משנה, אך המשך הקריירה שלה לא מימש את ההבטחה שהיתה גלומה בה.

אחת ממערכות היחסים של המינגוויי עומדת במרכזו של סרט שמביים בימים אלה הבמאי פיליפ קאופמן ("הנרי וג'ון", "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום"). הסרט נקרא "המינגוויי וגלהורן" ומתמקד בסיפור האהבה בין המינגוויי לעיתונאית מרתה גלהורן, שהיתה אשתו השלישית, בין 1940 ל-1945, ושימשה השראה לדמותה של מריה ב"למי צילצלו הפעמונים?". השחקן הבריטי קלייב אוון מגלם בסרט את דמותו של המינגוויי וניקול קידמן משחקת את גלהורן.

ההתאבדות עברה כחוט השני בסיפורה של משפחת המינגוויי. לא רק ארנסט המינגוויי, אביו ונכדתו התאבדו, אלא גם אחותו אורסולה ואחיו לסטר. סיפור חייו של המינגוויי וסיפורה של משפחתו עשויים אמנם לשמש בסיס למלודרמה קולנועית סוערת, אך זו עדיין לא הופקה, ואולי היא סוערת ומורכבת מכדי שתופק בהצלחה.

במקום זאת יצר הבמאי הבריטי ריצ'רד אתנבורו ב-1996 מלודרמה נוגה ושמה "אהבה במלחמה", שתיארה את סיפור האהבה בין המינגוויי הצעיר לאחות שטיפלה בו באיטליה בזמן מלחמת העולם הראשונה; אותו סיפור שלכאורה שימש השראה לכתיבת הרומן שלו "הקץ לנשק". סנדרה בולוק גילמה את האחות וכריס אודונל את המינגוויי הצעיר. אף לרגע אחד לא האמנו שמן הדמות שגילם אודונל בסרט הזה צמח אמנם ארנסט המינגוויי. *

פורסם בעיתון הארץ

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.