"היום אף אחד לא יודע מי זה נסים אלוני. אולי יגלו אותו בעוד 100 שנה"

ניסים אלוני

הלילות הלבנים, האלכוהול וכדורי המרץ, החשבון הפתוח עם המבקרים, היריבות שלא היתה עם חנוך לוין, ההצלחה המפתיעה עם הגששים  ושנות הדעיכה • אדית אסטרוק, שהיתה בת זוגו של המחזאי נסים אלוני, שופכת אור נדיר על דמותו.
(ניתן להשיג את ספריו בספריית הקורא העברי)

תוצאת תמונה עבור אדית אסטרוק
אדית אסטרוק, בביתה.

אדית אסטרוק זוכרת בעיקר את קולות התקתוק. צלילי הנקישה התזזיתיים, עם צלצול הפעמון הזעיר שבישר על סופה של עוד שורה בקצה הדף. כך היתה נרדמת בלילות, כשהמחזאי הדגול מיילד את משפטיו ב"הרמס בייבי", מכונת הכתיבה הישנה. "אהבתי את התקתוק הזה, הוא הרדים אותי. נסים אהב שאני נרדמת לקול ההדפסה שלו. אמר שזה כאילו שהוא כותב לי".

"נסים". כך, בפשטות, היא קוראת לנסים אלוני, חתן פרס ישראל לתיאטרון, מגדולי היוצרים שפעלו כאן ומראשוני המחזאים בארץ שביימו את יצירתם. שבע שנים, מאמצע שנות השישים ועד תחילת שנות השבעים, היתה אסטרוק בת זוגו הצמודה. שבע שנים פוריות, שבהן הוציא תחת ידיו כמה מהנודעים שבמחזותיו – "דודה ליזה", "הצוענים של יפו", "הכלה וצייד הפרפרים", "נפוליאון – חי או מת!". לצידו ידעה עליות ומורדות, עם רגעי ביחד מאושרים ורגעי התנתקות רועמים, ובעיקר זכתה בהצצה נדירה להיכל היצירה של גאון, שבשבילה היה רק "נסים".

כשנפגשו לראשונה, ב־1966, היה אלוני בן 40, גרוש פעמיים, מחזאי בעל שם שעבד בתיאטרון הלאומי הבימה והפעיל תיאטרון משלו ("תיאטרון העונות"). אסטרוק היתה חיילת בת 19, תלמידה טרייה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, והתיאטרון של אלוני העניק לה מלגה כסטודנטית מצטיינת. בערב הסיום בא אלוני ללחוץ את ידי הזוכים. אסטרוק תלתה מבט בגבר השרמנטי, ונכבשה. "ולא, לא היה כאן מקרה של גרופית שנופלת לזרועות של מאסטרו נערץ. לא ראיתי בו משהו 'גדול'. אמנים לא היו ממותגים אז כמו היום. נסים פשוט מצא חן בעיניי כגבר. אני זוכרת שישבנו אחרי הטקס בקיוסק קטן בתל אביב, שאפשר היה גם לשתות בו אלכוהול. אחר כך נפגשנו שוב בדיזנגוף, ומשם ההיכרות הלכה והעמיקה".

פער הגילים ביניכם, 21 שנים, לא הטריד אותך?

"לא. לא אותי ולא אותו".

אולי פשוט היית עבורו מוזה לכתיבה?

"לא. בכלל, אין דבר כזה, מוזה. יש עבודה קשה. ונסים עבד מאוד קשה".

תוצאת תמונה עבור אדית אסטרוקביום הולדתו ה־89 של אלוני, הוקרן סרטו התיעודי של דורון ג'רסי, "היה היה מלך – ניסים אלוני", על הקיר החיצוני של תיאטרון הבימה, במסגרת אירוע מחווה לזכרו. בנוסף עלה הסרט לאקרנים בסינמטקים בארץ, ושודר בערוץ 8. הסרט סוקר את חייו ויצירתו של אלוני באמצעות קטעי שיחה עימו, לצד ראיונות עם מבקרי תיאטרון ועם שחקנים שעבדו איתו – בהם יוסי פולק, עזרא דגן, רבקה מיכאלי, שייקה לוי וג'יטה מונטה. כן משובצים קטעי ארכיון ממחזותיו ומעבודתו מאחורי הקלעים, עם קטעי מעבר מציורי חברו האמן יוסל ברגנר.

אלוני כתב יותר מתריסר מחזות, אך נחשב גם לכותב פורה של קובצי סיפורים, תרגומים, פזמונים ומערכונים שנכנסו לפנתיאון הישראלי. שפתו היתה ייחודית, על גבול השירה, אך בו בזמן מקומית ומחוספסת, כמעט מדוברת. דימוייו נודעים באופיים הפרוע והחמקמק. "תמיד תר אחרי המילה המושלמת", כהגדרת אסטרוק, "תמיד גילף, הקציע ושיפץ עד לרגעים שלפני עליית המסך ממש. לעיתים לא נרגע אפילו אז.

"הוא היה פרפקציוניסט. היה יכול לעבוד על אותו משפט שוב ושוב, עד שיהיה מדויק במבנה ויצלצל לו נכון. אם לא היה לו דד־ליין של תאריך בכורה, היה יכול להמשיך לכתוב לנצח. כאילו ביקש לגעת במשהו שאי אפשר לגעת בו. באינסופי, במוחלט".

השפה הבימתית של אלוני היתה מהפנטת, ויזואלית מאוד, הציעה מציאות קסומה, חלופית. או במילותיו שלו: "סוסים עפים, מלכים מסכנים גולים, נערים צעירים שבועטים בכל, בלונים, ואם אפשר, גם לווייתנים". את התפאורות הססגוניות למחזותיו יצר יוסל ברגנר, עם אלמנטים פיוטיים של קרקסים, צוענים, גנגסטרים והמון סוסי נייר. "אין מחזה שלי בלי סוס", אומר אלוני באחד מקטעי הארכיון בסרט.
"יש לי הרגשה שנסים אהב יותר את המחזות שלא הצליחו", מחייכת אסטרוק, "כמו אמא שקשורה יותר לילד הפחות מפותח שלה".

• • •

את המחזות כתב בעבודה צמודה עם השחקנים. "הוא שאב מהם רעיונות, ואחר כך היה חוזר הביתה ומשכתב. ישן שעתיים – ואז עובד שוב עד הבוקר. כך יום ולילה, בצורה אינטנסיבית, הוא ומכונת הכתיבה. עיניו היו טרוטות. למרות שהתגוררנו בדירת שני חדרים זעירה ברחוב סירקין, הוא היה נסגר בתוך עצמו עם ההרמס בייבי והסיגריות. ברגעים האלה לא היתה גישה אליו, הוא חי רק את העבודה. ברגע האחרון לפני הפרמיירה עוד היה דוחף דף נוסף של דיאלוג".

איך הוא שמר על צלילות בשעות העבודה הארוכות?
"הוא היה בולע כדורי מרץ, באותם ימים זה היה מקובל מאוד. אפשר היה לקנות אותם בחופשיות. וגם שתה הרבה קפה ועישן המון".

אלכוהול הוא שתה?
"לא בתקופות עבודה. אף פעם לא. אלה סתם מיתוסים שהמציאו עליו".

בסרט נטען שהוא שתה בכבדות בפרמיירות.

"כן, כי אז העבודה כבר נגמרה, למעשה, והוא היה תמיד נבוך מאוד מהמעמד. בכורה של הצגה היא מקום מאוד חשוף, אז הוא היה שותה מאחורי הקלעים. לא היה יכול לעלות בלי זה על הבמה".

הוא הירשה לך לקרוא דברים שהוא כתב?

"הוא היה מקריא לי קטעים שהוא כתב, סיפורים, תרגומים. גם מערכונים לפעמים, כשעבד עם שלישיית הגשש החיוור. אף פעם לא קראתי מיוזמתי דברים שלו. הוא ביקש ממני במפורש שכל עוד הוא לא מוכן להקריא לי בעצמו – שלא אקרא לבד. כיבדתי את זה".

כשחקנית השתתפה אסטרוק בארבעה מחזות של אלוני: "דודה ליזה" ב־1969, "נפוליאון – חי או מת!" בגרסתו הראשונה ב־1970, "הצוענים של יפו" ב־1971 ו"אדי קינג" ב־1975. אבל העובדה שהיתה בת זוגו של הבמאי לא העניקה לה יחס מועדף.

"הייתי מבחינתו בדיוק כמו כל שחקן אחר. הוא מאוד נזהר לא לעשות איפה ואיפה. איתי הוא עבד אפילו פחות, כדי שלא יגידו שהוא מפנק את בת זוגו. פעם אחת הוא אפילו נזף בי בקול רם כי איחרתי לחזרה. הוא נורא כעס עלי".

שחקנית ובמאי בבית אחד זה מתכון לצרות.

"זה היה מתכון לבלאגן ולכעסים, אבל גם להבנה הדדית ולחום. לפעמים הוא היה משתף אותי ברגשות שלו, אם כי באופן כללי, הוא לא היה מהגברים שמספרים איך עבר עליהם היום. לרוב היה כיף להיות איתו, אבל לפעמים פחות".

יצאתם ביחד לבלות?

"כן, היינו נפגשים עם החברים בקפה 'קליפורניה' של אייבי נתן וצוחקים הרבה. הוא בהחלט ידע לבלות. היינו מדברים על ספרים, הולכים לקולנוע. הוא אהב מאוד סרטי גנגסטרים. הנושא של הכבוד, ה־Dignity, היה מאוד חשוב לו. אולי בגלל שהוא היה הילד הפשוט שגדל בדרום תל אביב וחיפש את הגדולה, את המלוכה. אולי מכאן האובססיה למלכים ולנסיכות במחזות שלו".

"תיאטרון העונות", שאלוני הפעיל בשנות השישים עם יוסי בנאי והשחקן אבנר חזקיהו, התמוטט באמצע אותו עשור והכניס את המחזאי לחובות כבדים. אלוני נאלץ להרחיב את תחומי פרנסתו, כדי להכניס עוד כסף. כשמפיק הגשש החיוור, אברהם (דשא) פשנל, פנה אליו בהצעה שיכתוב ערב שירים ומערכונים לשלישייה – אלוני נעתר מייד.

הוא ביים לגששים שתי תוכניות – "סינמה גשש" (1967) ו"קנטטה לשווארמה" (1969) – והעשיר את הפנתיאון במערכונים כמו "הקפטריה בטבריה", "המכונית המגויסת" ו"פגז קומפוט". הוא כתב לגששים כמה שירים, בהם "יפות יפות" ו"סינמה גשש". "מרגע שעבדנו איתו – נסים העלה אותנו לכיתה יותר גבוהה", מספר שייקה לוי בסרט.

"זה אמנם התחיל לצורכי פרנסה, אבל נסים נהנה מאוד מהעבודה עם הגששים", משחזרת אסטרוק. "אף פעם קודם הוא לא כתב בז'אנר הזה, והחומרים היו חדשים בשבילו. הוא היה נפגש עם הגששים מדי יום במשך שעות ומקבל מהם המון רעיונות, שאותם פיתח אחר כך בבית. הם השתלבו יחד בהומור, הלכו באותו ראש פרוע. אני זוכרת אותו יושב ומצחקק לעצמו בזמן שכתב את המערכונים בלילות".

הוא התגאה בהצלחת התוכניות עם הגששים?

"זה היה שלאגר, והוא כמובן נהנה מזה, אבל אף פעם לא יצא מגדרו. זאת לא היתה משאת נפשו לכתוב מערכונים, הוא לא ראה את עצמו כותב מהסוג הזה. הוא החשיב את עצמו לכותב מחזות רציניים".

ביקורות הוא קרא?

"הוא תמיד אמר שהוא לא קורא ביקורות, אבל היה מעלעל. כשהתפרסמה ביקורת פחות מחמיאה הוא חשב בעיקר על השחקנים, אמר שהם החיילים שעומדים מדי ערב מול הקהל וצריכים להמשיך לשחק. בכל מקרה הוא לא ממש התחשב במבקרים. לא העסיקה אותו השאלה אם מבינים אותו או אם אוהבים אותו".

• • •

קשה שלא להיזכר בביקורת האייקונית שכתב מבקר התיאטרון הוותיק של 'הארץ', מיכאל הנדלזלץ, אחרי בכורת ההצגה "אדי קינג". כותרת הביקורת הטיחה באלוני משפט שנכנס להיסטוריה: "שרלטן בעל כורחו". הסרט מרמז שהביקורת האכזרית פגעה באלוני במידה כזו, שגרמה לו למשוך את ידו מכתיבת מחזות חדשים. בסרט מצוינת העובדה שמאז לא העלה אלוני מחזה גדול נוסף שלו על במה בישראל.

אסטרוק אינה מסכימה לקביעה. "אני לא חושבת שלהנדלזלץ, או לכל ביקורת, היה הכוח לגרום לנסים להפסיק לכתוב. זה קשקוש. לא שאלתי אותו אז אם נפגע, לא חיטטתי, אבל ברור שלא מילה אחת גרמה לו להפסיק. מה שקרה בפועל זה שמרוב שאמרו שנסים 'לא מובן, לא מובן', מנהלי התיאטראות חששו לתת לו במה וזמן לחזרות. האפשרויות הצטמצמו לו, וזה גרם לכך שהוא נפלט למעשה מהעבודה. זה בלם אותו.

"אני חושבת שנסים, עם השנים, הרגיש גוֹלֶה. לא להיות מובן ולא לקבל הזדמנות לעבוד כמו שהוא הורגל – זה בעצם להיות בגלות. אני חושבת שבשלב מסוים הוא הרגיש מלך גולה. כמו במחזות שלו.

"לפני כמה שנים פירסם הנדלזלץ מאמר חרטה על הביקורת ההיא, שבו ניסה להסביר לְמה התכוון. האמת היא שמאוד כעסתי על כך, כי למעשה הוא חזר בה שוב על המשפט הנוראי. לקרוא לנסים שרלטן? מילה כל כך רחוקה ממנו? נסים לא היה שרלטן".

הוא עצמו אהב את התיאטרון הישראלי?

"הוא לא אהב את התיאטרון הדוקומנטרי ואת אסכולת ה'אקטור'ס סטודיו', שדגלה ב'משחק מתודי'. הוא לא אהב את זה ששחקן צריך 'להתחבר לרגשות שלו' על הבמה. הוא יותר האמין בתיאטרון האנגלי הקלאסי, שבו הקהל הוא זה שצריך להרגיש, לא השחקנים".

באותן שנים ניסו להצית יריבות בינו לבין הכוכב העולה, חנוך לוין.

"חנוך מאוד העריך את נסים. הם לא היו אויבים. לא היה ביניהם שום קטע אישי. סתם אוהבים להדביק יריבויות. אני זוכרת שחנוך בא לבקר אצלנו בבית. האם ניסים העריך באותה מידה את חנוך? אני לא יודעת להגיד. אלה לא היו דברים ששאלתי. אני לא חושבת שחנוך גזל את המעמד הבכיר של נסים במחזאות הישראלית, ואני גם לא מאמינה שחנוך חשב ככה. המחזות שלהם מאוד שונים. חנוך נותן הרגשה יותר קליטה, יותר קומוניקטיבית. הכתיבה של נסים מכסה יותר על דברים, צריך לפענח את המסרים שלה. בסופו של דבר הוא היה אדם מאוד פוליטי, אבל אף פעם לא כתב מניפסטים ישירים".

• • •

מלחמת ששת הימים, והכיבוש שבא בעקבותיה, היוו תפנית בעולמו של אלוני. המלחמה עצמה, נזכרת אסטרוק, צרבה כוויות בנפשו, במיוחד
אחרי שחזה במוראות החזית, שאליה הגיע מיוזמתו. "במלחמה נסים לא היה מסוגל להישאר בבית, אז הוא ביקש מקצין חינוך ראשי דאז, מרדכי בר־און, שיגייסו אותו. בר־און הסכים, אבל בתנאי שיכתוב אחר כך ויתעד את הדברים. נורא כעסתי על נסים, כי רציתי שיישאר בבית. חשבתי שזה לוקסוס לקום לעזוב את הבית לתוך מלחמה, כשהוא לא מגויס בכלל.

"נסים נסע לשבוע, וכשחזר הוא שכב משותק חודשיים. לא היה מסוגל לכתוב מילה. הוא לא סיפר לי מה בדיוק קרה, אבל היה ברור שהוא ראה דברים קשים, מראות שטילטלו אותו מאוד. הוא לא דיבר על זה, ואני לא שאלתי, לא חיטטתי. אני זוכרת שהוא שכב הרבה ימים בלי יכולת לעשות כלום. זה נכנס אחר כך ליצירה שלו, אבל בצורה עקיפה. הוא לא כתב דברים ישירות, לפרצוף, כמו שיוצרים רבים עושים היום. במקום המילה 'בשואה', למשל, הוא כתב רק 'שם'.

"נסים לא היה איש של מניפסטים פוליטיים. על הבמה זה בא אצלו בצורה מאוד מובלעת, עדינה. לעומת זאת, אני זוכרת אותו נכנס לוויכוחים ערים עם אנשים. הוא דיבר על זה שצריך להחזיר את ירושלים ולמנות את המלך חוסיין גם למלך העיר. אמר שזה יחזיר לירדנים את הכבוד".

תוצאת תמונה עבור אדית אסטרוקאסטרוק (68), אישה נאה שקולחת אנרגיות כנערה, עובדת היום כפסיכותרפיסטית ומתגוררת בתל אביב. היא מעולם לא נישאה לאלוני, אף שהציע לה נישואים בדרכו הגמלונית, כבדרך אגב, באחת מחופשותיהם. סירובה פצע את גאוותו וגרם למשבר בחיי הזוגיות שלהם. "הוא פתאום זרק את זה, כשהיינו ביחד כבר יותר משנה. זה היה במסיבה שהיינו בה. נסים היה קצת שתוי, ואני ישבתי על ברכיו. ואז הוא אמר, 'נתחתן'.

"ההצעה שלו הבהילה אותי. הייתי מאוד צעירה אז, ולא רציתי להתמסד. אני באה מתרבות צרפתית, שבה מותר לחיות בחטא. אבל נסים לא סלח לי על הסירוב. הוא לא דיבר איתי חודש שלם. מאוד נפגע.

"אולי זה לא מקרי שבשלושה מהמחזות שבהם שיחקתי ('דודה ליזה', 'הצוענים של יפו' ו'אדי קינג') הוא כתב סצנות שבהן אני אמורה להתחתן, ובסוף החתונה לא מתקיימת. הייתי כמעט כלה על הבמה, וזה הספיק לי. היו במחזות שלו עוד אלמנטים מתוך חיי. ב'דודה ליזה' הדמות שלי מאוהבת בדוֹד שלה. והיה לי באמת דוד בצרפת שמאוד אהבתי, ושהתאבד אחר כך. הדמויות שהוא כתב לי היו מורדות, כמו שהייתי במציאות".

בסרט מצוטטת אמירה של אלוני: "או שאתה סוֹפר, או שאתה מרביץ". הכרת בו צד אלים?

"אני מניחה שהיה בו אלמנט אלים, כמו שיש בכולם, אבל הוא היה בולם את זה. האלימות היתה עצורה אצלו. הוא לא הרביץ, למעט פעם אחת, בתגרה ב'כסית', כשהיה שתוי. אני, על כל פנים, לא הרגשתי דברים כאלה. מה שכן, היו לו שתיקות ארוכות. זמנים שבהם הוא לא דיבר איתי. זה כשלעצמו אלים מאוד. כשהיה כעס בינינו הוא היה שותק, מתאבן. פעם נתתי לו סטירה, רק כדי שידבר סוף סוף. אני זוכרת שהוא סיפר אחר כך לכולם איך הרבצתי לו. הוא צחק מזה, אבל הסטירה הוציאה אותו מהשתיקה.

"בשלב מסוים נוצרו בינינו טינות הדדיות ומתחים. אלה היו תקופות לא קלות, עם כעסים שלי כלפיו, גם כשחקנית, בגלל השינויים התכופים שהוא עשה בטקסטים ובגלל העבודה המועטה שלו איתי, וגם כבת זוג – בגלל השתיקות שלו. הרגשתי אז שהוא נגדי, ולא הבנתי למה. הייתי בורחת מהבית, זה היה קשה, כמעט בלתי אפשרי. ואז, באחד הימים, השארתי לו פתק שאני הולכת, ועזבתי. חזרתי לגור בבית הוריי".

תוצאת תמונה עבור אדית אסטרוקאלוני תיאר את עצמו כ"אוהב נשים מגיל קטן". הפרסום משך אליו הרבה מחזרות?

"נשים אהבו אותו. אני זוכרת שהוא הזהיר אותי מראש שאחרי כל כתבה שתתפרסם על הצגה שלו יגיעו אלינו טלפונים מכל מיני נשים. וכך היה. והתרגלתי".

הוא עצמו היה בן זוג קנאי?

"כן. הוא קינא לי הרבה בזמן שהיינו ביחד. הייתי אז צעירה, יפה ומוכרת, ומטבע הדברים היו סביבי הרבה מתעניינים".
ב־1973 הם נפרדו, ואחרי נתק של חצי שנה חזרו להיות בקשר חברי – עד מותו. אלוני הזמין את אסטרוק לבכורות של מחזותיו, ואף שיתף אותה כשחקנית ב"אדי קינג", שנתיים אחרי פרידתם. היא לא נישאה מעולם, "למרות שידעתי אהבות גם אחרי הפרידה מנסים".

במבט לאחור, הוא היה אהבת חייך?

"אני מתגעגעת אליו. ברמה האישית חבל לי מאוד שהוא איננו".

ב־1992 לקה אלוני באירוע מוחי, שאחריו לא שב לאיתנו. בשנותיו האחרונות, עד ליום מותו ב־1998, נדד בין רופאים ונעזר במקל הליכה. "כלי הדם במוח שלו נפגעו, ולא היתה אספקת דם. הייתי באה לבקר אותו מדי שבוע. גם הסעתי אותו לרופא כמה פעמים.

"התברר שבמשך שנים היתה לו סוכרת שהוא לא היה מודע אליה. בכל כוס קפה היה מוהל שלוש כפיות סוכר. זה תמיד הדאיג אותי, אבל הוא היה לועג לי. אז הערמתי עליו: כשהייתי מכינה לו קפה הייתי שמה כפית סוכר אחת ושתי סוכרזית. הוא לא שם לב להבדל.

"אירוע מוחי משנה הכל, כולל את האישיות של האדם. ברור לי שנסים נפגע גם מבחינה קוגניטיבית. הוא כבר לא היה אותו אדם. הוא אמנם לא הרים ידיים, אבל הגוף שלו כן. הייתי באה אליו עם אח שלו, השופט שאול אלוני ז"ל, ויוסל ברגנר. תמיד הרגשתי קצת כאילו אנחנו החברים של איוב".

באחרית ימיו הוא היה אדם ממורמר?

"אני לא חושבת שהוא היה ממורמר, אבל ללא ספק הוא עבר משבר שהפך לו את כל החיים".

עדיין חלם לעשות "עוד מחזה גדול אחרון"?

"יכול להיות שכן, אבל הוא לא ממש דיבר על זה. הוא אמר שאם יוכל שוב ללכת כאיש בריא – הוא יגמור סוף סוף כראוי את 'נפוליאון – חי או מת!'. זה מחזה שלא היה פתור אצלו, והיתה לו באמת תקווה שהוא יחלים".

• • •

ב־1996, בגיל 70, זכה אלוני בפרס ישראל לאמנות הבמה. כששרת המדע והאמנויות דאז, שולמית אלוני, בישרה לו על הזכייה, הוא הגיב בצורה כובשת בפשטותה: "אני? מה פתאום".

אסטרוק: "נסים לא חיפש פרסים. לא עניינו אותו מעמד, כיבודים ותארים. היה חשוב לו שהמחזות שלו יצליחו, כי הוא רצה להתפרנס. בעיני עצמו הוא לא היה 'בכיר המחזאים', כפי שאחרים כינו אותו. היה לו אמנם נחמד שמכירים בו, אך הוא לא הסתחרר מהצלחה. אני זוכרת שהוא התרגש יותר כשקיבל את פרס הנשיא מידי יצחק נבון בתחילת שנות השמונים. אולי בגלל שבפרס ישראל הוא כבר היה חולה. כעבור שנתיים הוא נפטר".

נדמה שבניגוד לחנוך לוין, אלוני די נעלם מהתודעה.

"היום איש לא יודע מי זה נסים אלוני. וגם אם כן – אז בעיקר בתל אביב, בחוג מסוים של אנשים. אולי יגלו אותו בעוד מאה שנה. דברים הרי מתהפכים, ועם השנים מגלים מחדש מחזאים וסופרים. אני שמחה שלפחות מלמדים אותו באקדמיה".

חורה לך שהוא נשכח?

"אני לא מרוצה מזה, אבל אלה החיים. חבל לי בעיקר שאין תיעוד של המחזות שלו, כפי שהוצגו על הבמות. הרי הם כל כך יפים ויזואלית, עם קסם שעובד על כל החושים. הייתי רוצה שאנשים, בעיקר צעירים, יראו קטעים מהמחזות שלו. שיבינו במה מדובר.

"מי שיקרא במחזות שלו ישים לב שהמשפטים תמיד מסתיימים בשלוש נקודות, לא בנקודה ולא בסימן קריאה. אצל נסים הכל נשאר תמיד פתוח. לא מוחלט. גם החיים שלו הסתיימו בשלוש נקודות. כאילו יש מקום לעוד. אולי מקום לפרפר, אולי למלך שהוא עוד יחזור להיות".

ספריית הקורא העברי

One thought on “"היום אף אחד לא יודע מי זה נסים אלוני. אולי יגלו אותו בעוד 100 שנה"

  1. אריה קרישק , נופית says:

    העלמה אסטרוק\,עודה מקסימה ובודאי גם נבונה, מיטיבה לתאר את חייהם ביחד. שאפו לכנות. (כנות שנעדרת אגב מהביוגרפיה המרושלת משהו של שרית פוקס) כמאבחנת – של תיאטרון וקהל – היא קצת פחות טובה. לאלוני מקום של כבוד רב בדפי הבמה הישראלית וגם בבידור,כן, עם הגששים השזופים שלו.. להגיד שאיש =- כהכללה – אינו זוכר אותו ושאינו מוצג זו אולי הבעת כאב אבל לא דיוק עובדתי. אנשים כמיקי גורביץ, ויוסי פולק,ואחרים, עושים הרבה לשמר את יצירתו ודמותו. עם כל הכבוד – ויש – לחנוך לוין (שהפך ( -"בעל-כורחו"??) לפרה קדושה ישראלית, אלוני עלה עליו בכמה דרגות ומסכים. ובכלל, לחוק שימור החומר – קפריזות משלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.