הברנז'ה מתעבת אותי – ראיון עם מיכל שלו

מיכל שלו
"הספרים שלי מרגשים ומקסימים, אבל אני כותבת ספרות מיינסטרים", מצהירה סופרת רבי המכר מיכל שלו.

  בעלה הבריא מסרטן קשה והיא עצמה התגברה על בולמיה בדרך לחיים נוחים ברמת אביב – אז מי הם המבקרים שישברו את מיכל שלו? • בשיחה , אומרת נסיכת רבי המכר של הספרות הישראלית: "אם אמות היום, אדע שעשיתי את שלי בטוב"

(ניתן להשיג את ספרייה של מיכל שלו בספריית הקורא העברי)

אלמלא מחלת הסרטן הנדירה שפקדה לפני כחמש שנים את בעלה של מיכל שלו, מחברת רבי המכר "שבועת רחל" ו"100 חורפים", היה אפשר לתאר את חייה כסיפור אגדה: סופרת יפה וזוהרת, נשואה באושר ובעושר לטייס קרב שהפך לאיש עסקים מצליח, אם לשני שני ילדים מקסימים, מתגוררת בבית ז'ורנליסטי גדול ויפה עם גינה ובריכה, בשכונה ירוקה בפאתי עיר גדולה.

בדומה לספריה הרומנטיים של שלו שמסתיימים בהפי אנד, גם הטרגדיה שסדקה את שלוות המשפחה הסתיימה בטוב. בעלה, גונן אוסישקין, התגבר על המחלה האלימה "שלפי הסטטיסטיקה, רק אחד ממיליון מצליח לשרוד אותה", מספרת שלו. כיום, חמש שנים אחרי, עושה רושם כי הכל כבר מאחוריהם.

"ברגע שזה נגמר, חזרנו די מהר לשגרה", מספרת שלו. זהו רומן שאין בו שמץ של ריח או זיכרון מהרומן שקדם לו, "הזדמנות למשהו טוב", שהיה חצי אוטוביוגרפי ותיעד את השנים הקשות. "בגלל אופייה המתעתע, המחלה אמנם גורמת לגונן פרפורי לב בכל חצי שנה, כשהוא הולך לעשות בדיקת סי.טי, אבל בסך הכל הוא נשאב בחזרה לעולם העסקים".

אוסישקין, טייס F-16, הוא אחד המנהלים הבכירים באל על. אמו היא הגורו הידועה אירינה אוסוסקין, האישה שפיתחה שיטת ריפוי ייחודית
בשם "שיטת אירה" שעיקרה תמיכה מחשבתית בתהליכי התפתחות האדם. היא לקחה חלק חשוב בטיפול בבנה. "כשגונן חלה, אמא שלו טיפלה בו בדרכה שלה ונראה שעם הצוות הרפואי, הניתוח, הכימותרפיה וההקרנות, הם הצליחו לעשות משהו טוב", אומרת שלו. היא מוסיפה כי "כבר מהכימותרפיה הראשונה הבנו שהגוף שלו מגיב מצוין. הגוש התרכך ואפשר היה להוציא אותו מושלם כמו שמוציאים חלמון של ביצה. זה היה מדהים איך שהוא שיתף את הילדים, עם הרבה הומור, והשיתוף הזה החזיק את כולנו. הוא האציל על כולנו מאצילות רוחו ונפשו, ובזכותו הבית המשיך להתנהל באופן מואר, למרות החרדות. אפילו נסענו שנינו לסקי, בלי הילדים, כי רציתי שייצא קצת ויתעודד. והיית צריכה לראות איך הוא היה נראה: אפור, נפוח וקירח בכל הגוף".

את מרגישה שהקרבת למענו בתהליך הזה?

"יש בינינו אהבה גדולה מאוד. אנחנו 18 שנים יחד. זה קשר נפשי וחברות מאוד עמוקה. יש גם רומנטיקה. התרגשות ראשונית, הפמיליאריות מכבה קצת את התשוקה הראשונית הזאת, אבל הכל ברוך השם מצוין".

הצלחה בארץ, תעלומה בחו"ל

לפני בעלה, לפני הספרים המצליחים, לפני השגרה והילדים, כשמיכל שלו, ילידת ארה"ב (1962), עדיין למדה עריכת דין, היא התאהבה ביורד ים, זכר אלפא צמא מרחבים. די מהר היא הבינה כי אותו יהיה קשה לביית. "זו היתה אהבה מטורפת. הוא היה חבר שלי במשך שנה, והוא ההשראה לספר שלי 'שבועת רחל'", היא מספרת, "ידעתי כמה שהוא כמה? לחופש וזקוק לים, והבנתי שאיתו אי אפשר יהיה להקים משפחה. כמה שנים אחרי, כשפגשתי את גונן שהיה טייס קרב בחיל האוויר, החברות שלי צחקו עלי ואמרו: 'מיכל לא יכולה להיות על הקרקע – או ים או אוויר'. אני כמובן בחרתי באוויר. בכלל, אני אוהבת לחשוב שהגברים שבחרתי בחיי הם אחלה גברים. זה כנראה בזכות אבא שלי, שהוא אדם חיובי ואיכותי".

את השכונה שבה היא מתגוררת, רמת אביב הירוקה, היא מכנה "עליזה בארץ האגדות". "מה שיפה בשכונה הזו", אומרת שלו בהתלהבות, "שכלפי חוץ אלו בנייני רכבת, אבל אז אתה נכנס קצת פנימה ומגלה בתים יפים עם חורשות וירוק. תביני, אני צריכה לגור במקום עם אווירה כי אני כל היום בבית, עם טרנינג, כותבת. בעיקר כשהספר לקראת סיום אני לא רואה ממטר". לבקשתי, היא עורכת לי סיבוב בבית, שנראה גם הוא כלקוח מספר אגדות אירופי: חדרי הילדים, שממוקמים בקומה העליונה, מזכירים חדרים של גיבורים מכושפים, וגם חדר ההורים עם התקרה המשופעת, וילונות התחרה והחלון הכפרי, נראה כלקוח מתוך סרט של התקופה הרומנטית. חדר העבודה שלה לא היה מבייש חדרי עבודה של סופרים אמריקנים מכובדים. מעל המחשב תמונה ענקית ממוסגרת שבה נראית שלו רכובה על גבו של סוס מפואר. מהחלון הגדול שנושק לרצפת העץ נשקפת בריכה מרובבת עלים. "הייתי צריכה להיוולד ולחיות בארץ קרה", היא אומרת ומוסיפה: "אני אוהבת קור ושלג. קשה לי עם האקלים בארץ, אבל זו כמובן פנטזיה כי אני לא באמת לא רוצה לגור כאן. אני אוהבת את האנשים ואת המדינה ואת ישראל".

למען האמת, למיכל שלו יש סיבה טובה נוספת לאהוב את ישראל ולהמשיך להתגורר בה. ישראל היא המדינה שבה נמכרים ספריה בעשרות אלפי עותקים. "החלום הכי גדול שלי הוא שלפחות ספר אחד שלי יצליח בחו"ל, ויגיע למיליונים", היא מתוודה על סיפור כישלונה בחו"ל. ניכר כי זה כואב לה. "אפילו המכון לתרגום דחה אותי", היא מודה, "אבל בגלל שאני אדם בריא בנפשו, אני מרגיעה את עצמי ואומרת לעצמי: תיהני מההצלחה פה".

ואכן, הצלחתה של שלו בישראל היא חסרת תקדים. כתיבתה המיינסטרימית משתייכת לז'אנר הספרות הרומנטית ההיסטורית – סוגה פופולרית הדורשת מהסופר מאמץ תחקירני גדול מאוד. ספריה מתארים לרוב דמויות גדולות מהחיים, סאגות שנפרשות על פני שנים, הטלאה בין תקופות רחוקות לבין ההווה, הרפתקאות ופנטזיה. גם בספרה החדש, המגולל את סיפור חייו של פסנתרן מחונן מקיבוץ בעמק יזרעאל שבדמותו משתקף המלחין הפולני פרדריק שופן, ניכר התחקיר המקיף – בעיקר על חייו של שופן ויחסיו עם הסופרת הצרפתייה ז'ורז' סנד. אגב, סנד היתה מבוגרת משופן בשש שנים, בדיוק כמו פער הגילים בין שלו לבעלה.

"אחרי 'הזדמנות למשהו טוב', ו'רחמים' שקדם לו, שהיו ספרים מורכבים ותבעו ממני להגיע למקומות קשים ועמוקים ולא משמחים, רציתי לחזור לספריי הראשונים, לאותן סאגות משפחתית גדולות מהחיים", היא אומרת, "רציתי שוב לכתוב ספר יותר זורם שיהיה משמח ואופטימי ונראה לי שהצלחתי, וש'ממערב לירח' הוא ספר כזה".

יפה זה פופולרי?

שלו היא דוגמה מצוינת לפער התמידי ולמתח הקיימים בין טעם הקהל שאוהב אותה מאוד, לבין קובעי הטון, העורכים והמבקרים, המקפידים להתעלם ממנה לחלוטין ורואים בה לא יותר מסופרת שכותבת רומנים שטוחים. באופן תמוה, כמעט כל עיתונאית זוטרה שהוציאה ספר תקבל יותר תשומת לב משלו. "הברנז'ה מתעבת אותי, אני הסופרת החסרה, לא מזמינים אותי לשום מקום, לא מזכירים אותי. שוכחים לתת לי את הכבוד הראוי לי", היא מבהירה, "זה לא דבר קל לכתוב סיפור טוב ולהיות מספר אחת במשך חודשים, למכור 150 אלף עותקים. נכון שיש סופרים שכותבים הרבה יותר פיוטי וספרותי ממני. אני מודעת לזה שאני לא כותבת ספרות יפה, אבל אני כן כותבת מאוד יפה. אני רואה את עצמי כמה שמכנים בארה"ב סופרת פופולרית איכותית".

מהו בעינייך סוד ההצלחה שלך?

"אולי השילוב של רומנטיות עם היגיון. כדי שספר יגיע למקומות רחוקים צריך משהו שיעבור מהנשמה ויחלחל כמו חוט ללב הקוראים. אם אתה מוצא את הקסם החמקמק הזה – אתה מצליח. לי יש היכולת לגרום לקוראים להזדהות עם כאב ועם סבל, גם מהמקום הטוב שאני נמצאת בו, עם הבית, עם הגינה, עם הבעל והילדים היפים שלי. יש לי מן התרסה נעימה, שעם כל החיים הטובים שלי, אני עדיין אנדרדוג. זה מחזק אותי. וחוץ מזה, בואי נגיד בעדינות שאני נמצאת במקום שלא הרבה סופרים מגיעים אליו – וזה מעורר קנאה. כמו זמר שעומד מול 100 אלף איש באיצטדיון".

במהלך תהליך הכתיבה, עוד לפני שכתב היד שלה מגיע לעורכי ההוצאה, הוא בדך כלל עובר דרך אמא שלה. כפי שקרה עם ספרה האחרון "ממערב לירח". "היא החזירה לי את הטקסט עם איקס אדום על חמישה עמודים ומילה אחת – רע. זה בהחלט לא קל לקבל דבר כזה, אבל ברור שעשיתי כדבריה".

גם בשלמה ארצי מקנאים.

"טוב, אני בכל זאת לא זמרת מפורסמת. החיים שלי ביומיום אינם זוהרים במיוחד. אני אישה נשואה, אני מתקרבת לגיל 50…".

צילום: אריק סולטן

בלי לק על הציפורניים

במהלך השיחה איתה מתקיים פער נוסף בין תדמיתה של שלו כברבי זהובה ומפונקת הטובלת בקצפת לבין שלו של החיים האמיתיים. היא מתגלה כאישה מפוכחת, גלוית לב, טבעית ולא ממורמרת, שניחנה בכנות מעוררת התפעלות. דוגמה לכך היא שלמרות יחסה המזלזל של הקהילה הספרותית, היא עדיין מסוגלת לפרגן: "אני אוהבת את הכתיבה של צרויה שלו", היא אומרת, "היא גאון בעיניי, למרות שאני לא מזדהה עם הדמויות הנשיות שלה. אני אוהבת גם את הספרים של אורלי קסטל?בלום, של יוכי ברנדס ושל אלונה קמחי. ואני אגלה לך סוד – כשהיתה לי הפרעת אכילה, בגיל 22 בערך, התחלתי לטפל בעצמי בזכות הספר של אלונה קמחי 'אני אנסטסיה'. פתאום הבנתי שמה שיש לי, יש לו שם – בולמיה. היה לי קשה מאוד לצאת מזה, אבל אני כבר עשר שנים לא בולמית. אחרי הלידה הראשונה של בתי נטע התבגרתי, ולמדתי לאהוב את הגוף שלי. בלי טיפול פסיכולוגי. החלטתי שאני מתמודדת עם זה לבד. למרות שעד היום, כשאני אוכלת יותר מדי, יש לי המחשבה שאפשר להיפטר מזה, להיטהר. לכן התדמית הזו שהחיים שלי הם דבש היא אשליה. אלוהים פשוט נתן לי אופי חזק".

היא מעידה על עצמה כנהנתנית. אוהבת אוכל טוב, יינות משובחים, נסיעות סקי וטיולי סוסים ברחבי העולם, אבל אחרי הכל גם אמא שיושבת הרבה בבית ומעורבת בחיי ילדיה. היא לא מאותן נשים שמסתירות את גילן, מבלות אצל פלסטיקאים או פוקדות את המספרה כל שני וחמישי. להפך, היא לבושה בפשטות ופניה נקיות מאיפור ומעשיית יתר. "ברור שהייתי מעדיפה להישאר יפה וצעירה, בעיקר כי זה שומר את החיים. הזקנה בהחלט מבאסת", היא אומרת, "אבל מי שבריא בנפשו לוקח מהחיים את מה שיש, ואם המטען מאחוריך מלא בעשייה, הרבה יותר קל לקבל את הזקנה. אמא שלי אמרה לי: 'מיכל, כל עוד את נראית טוב – אל תעשי כלום'. ההתעסקות במראה חיצוני תופסת היום פרומיל מהחיים שלי. אני לא מתעסקת עם זה. למספרה, למשל, אני הולכת אולי פעם בחודשיים לעשות שביל כי יש לי שערות לבנות".

גם אין לך לק על הציפורניים.

"כי יש לי ידיים לא יפות. פעם אמרתי לבעלי, 'תראה איזה ידיים מכוערות יש לי', והוא אמר, 'אבל הידיים האלה כתבו ספרים יפים'. אם היית שואלת אותי מה אני מעדיפה להיות – האישה היפה והאצילה בתבל או הסופרת שיקראו אותה גם בעוד הרבה שנים? ודאי שהייתי רוצה להיות הסופרת האלמותית".

אז את מאושרת?

"הכל משתלב לי יפה – עם הזוגיות והכתיבה והילדים. הכל זורם מצוין. אני לא מתעסקת עם אנשים קטנים, אני נראית הכי טוב שאני יכולה ואני עושה רק מה שאני אוהבת. הגעתי למיצוי וזיכוך. מירקתי וציחצחתי את חיי, כך שאני לא מפחדת למות. אם אמות היום אדע שעשיתי את שלי בטוב".

פורסם בישראל היום

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.