הסופרת הפמיניסטית הנודעת בנואט גרול חייתה במשך עשרות שנים עם בעל ועם מאהב. עכשיו, לאחר שקברה את שניהם, היא מוכנה לדבר על זה ואף כתבה על כך רומן. "צריך לאהוב, לחוות ולהתנסות".
חיי האהבה של הסופרת הצרפתייה בנואט גרול ידעו טלטלות כמו ספינה שנקלעה בעין הסערה, מה שהופך את שם ספרה "ספינות הלב", להולם במיוחד.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
בספרה מגוללת גרול את סיפור אהבתם הבלתי אפשרי של צעירה אינטלקטואלית מפריז ודייג פשוט שהכירה בעיירת הדייגים, שם נפשה עם הוריה. בין השניים מתלקח קשר עוצמתי רווי תשוקה, אך שניהם, כמו גם הקורא, מבינים שפערי המעמדות רוחשים ביניהם, והפרידה בלתי נמנעת.
אולם אותה אהבה בלתי ממומשת ממשיכה להלום בהם גם לאחר פרידתם, ולמשך חיים שלמים השניים מצליחים לאחוז ולשמר אותה ברוחם ועל לוח לבם – במציאות נפרדת, במדינה אחרת, לצד בן זוג שונה.
"זו היתה אהבה בלי תנאים", מספרת גרול על הגבר שסיפק את ההשראה לספר. "הוא רצה שאעזוב את הכל ואחיה איתו, והבטיח שכך אוכל לכתוב כל היום, אבל ידעתי שלא אהיה מאושרת איתו. הוא היה מישהו שהיתה לו רק אהבה אחת וזו היתה אני, היתה לו אמנם משפחה, אך בכל פעם שהרגשתי שאני זקוקה לו, הוא בא. ובשבילי, זו גם היתה אהבה, זה נשמר הרבה זמן, ומעבר לנאהבים היינו לחברים טובים. ילדיי הכירו אותו כחבר משפחה, וניחשו שיש בינינו משהו כי הם טענו ש'אני כמו ילדה קטנה' כשאני במחיצתו".
כמו דה בובואר
בספר, מושא אהבתה של גרול הוא צרפתי בשם גווין, אך הגבר הממשי שעליו מבוססת הדמות הספרותית היה יהודי אמריקאי שגדל בגרמניה, בן מעמד פועלים. בהמשך הוא הפך לטייס, אך כל עניינו היה בטיסה וגרול האינטלקטואלית לא רצתה לקשור את היום-יום שלה עם מישהו שכל עולמו באוויר. "הוא לא ידע מי זה לואי ה-14, הוא לא הבין דבר באמנות, אבל אהבנו,
והיה לי כיף לפגוש אותו מדי פעם", היא מספרת.
במקביל לקשר שניהלה עם הטייס היתה גרול אישה נשואה, אך היא מודה שהיתה זקוקה לאהבה הנוספת הזאת. "היה לי גבר אחד שממנו קיבלתי נדיבות ואהבה ותשוקה, וגבר אחר שממנו קיבלתי חיים עשירים והקמנו משפחה. אהבתי באנגלית, וזה היה קצת כמו לא לבגוד בבעלי הצרפתי", היא צוחקת.
איך התמודדת עם החיים הכפולים?
"לפעמים זה נחמד להיות שני אנשים. אני חושבת שקשה מאוד לשמור על אהבה הרבה זמן. אבל אחרי שהספר יצא לאור בצרפת, ב-1988, ואחר כך במקומות אחרים, קיבלתי הרבה מאוד מכתבים מנשים ומגברים שכתבו כי יש להם אהבה נוספת, סודית, שעוזרת להם בחיי היום-יום. זה יכול להיות מאוד קשה, איום ונורא כי מוותרים בעצם על כל החיים, אבל בסיפור שלי זה לא היה כך".
ואיך זה השפיע על הזוגיות שלך?
"לבעלי, פול, היה מאוד קשה עם הידיעה על הגבר האחר, אבל גם לי היה קשה, לא תמיד הייתי מספר אחת שלו, גם לו היו רומנים משלו, ואפילו היה מצב שידעתי שהוא מאוהב בחברתי הטובה ביותר. כשהתחתנו החלטנו להיות כמו סארטר ודה בובואר. כמובן שזה היה מאוד קשה, כל אחד מאיתנו עבר קשיים ובכה הרבה במהלך חיינו המשותפים, אבל זה חלק מהחיים, אי אפשר לחיות בכלל, ולחיות בזוג, בלי קשיים וכאבים".
מי נוגע באלוהים?
גרול מעולם לא היססה לאתגר את המוסכמות ולערער על הסדר. היא נולדה בפריז לפני 88 שנה. עד גיל 18 למדה בבית ספר קתולי נוקשה, ובמהלך לימודיה שמה לב פעם אחר פעם לכך שאף שלמדה במחיצת 300 בנות, רק בנים הורשו לסייע לכומר לנהל את המיסה. "בכל פעם מחדש חשבתי שזה לא ייתכן שרק בנים מסוגלים לגעת באלוהים. בעצם, הכל בדת שייך לגברים-הטקס, רוח הקודש ואלוהים בעצמו".
היא זנחה את אמונתה הקתולית אחרי שהבינה שלא תהיה אפיפיורית אישה וגם לא כומר אישה, אך פמיניסטית מוצהרת הפכה רק ב-1968, לאחר שנודע לה על טקסי מילה לנשים שמתקיימים באפריקה.
"כשכתבתי את 'ספינות הלב', עדיין הייתי'פמיניסטית צעירה'", מספרת גרול, שהגיבורה שעיצבה בספרה היא בבחינת שיר הלל לחירותה של האישה לבחור את דרכה בחיים, לנתב את אהבתה ולשלוט בה, תוך כדי התנערות מתמדת מהמוסכמות החברתיות. עם זאת, אחד הדברים שגרול דווקא גאה בהם הוא העובדה שהיא נותרה נשואה לבעלה פול עד יום מותו.
"היום מאוד מקובל להתגרש, כל הזמן אנחנו קוראים על כוכבים שמתחתנים ומתגרשים כל הזמן. אני חושבת שזה נורא להתגרש בכל פעם שמתגלה קושי במערכת היחסים. אני גאה שלא התגרשתי ושהצלחתי לחיות עם כל מה שהיה לי בחיים. כך זכיתי לחיים של חברות וזיכרונות נפלאים".
גרול, שפרסמה במגזינים "מארי קלייר" ו"אל", ומאחוריה עשרות ספרים, מחזות ומאמרים, גם נחשבת לאחת הפעילות המרכזיות בתנועה הפמיניסטית בצרפת של שנות השבעים. את תרומתה לפמיניזם העניקה עם ספרה הראשון, "כך היא צריכה להיות", שעסק במצבן ובמעמדן של הנשים, ונתן תנופה לתנועה.
מאוחר יותר הקימה גרול את "F MAGAZINE", לפי המודל של כתב העת הפמיניסטי האמריקאי של גלוריה שטיימן. "לצערי המגזין נסגר אחרי שנתיים מכיוון שהבעלים חשב שזה כבר 'לא אופנתי'", היא אומרת.
מה את חושבת על מצבן הנוכחי של הנשים?
"היום כבר אין תנועה פמיניסטית, למרות שצריך שתהיה. אמנם העולם מאוד התקדם בנושא, למשל בכל מה שקשור להפלות, ועדיין, אני רואה את סגולן רויאל – שונאים אותה ומערימים עליה קשיים, כי היא אישה. לכן אני מעריכה כל כך את האמריקאים, בבחירות האחרונות לנשיאות היתה להם מועמדת אישה ומועמד שחור, והם בחרו בחירה נהדרת, מתקדמת ואמיצה".
גרול עוסקת כיום רק בכתיבת ספרים ויוצאת מביתה שבפריז לפסטיבלי ספרות ולכנסים שונים ברחבי העולם. במבט לאחור היא מרוצה מחייה. את שני הגברים של חייה נאלצה לקבור לאחר שנפטרו בשל בעיות בריאות.
"אינני יודעת מה היה קורה אם חברי האמריקאי היה נפטר אחרי פול, בעלי, אולי הייתי עוברת לחיות איתו את השנתיים שנותרו לו וחיה כמו מלכה", לרגע אחד אין בה חרטה על אורח החיים המיוחד שבחרה, שגם היום ממשיך להכות גלים.
"הקשר עם האמריקאי היה באמת קצת כמו חלום, הרי בחיים האמיתיים האהבה, פעמים רבות, אינה שורדת 50 שנה. אבל אני מאמינה שצריך לחוות, ולאהוב, ולהתנסות. זה סיכון, אבל הרי החיים עצמם הם סיכון".
פורסם במעריב
