דווקא השריפה בכרמל הדליקה אצל יוסי וקסמן מחדש את הרצון לכתוב / תולדות האמנות

שמונה שנים סבל הצייר והסופר יוסי וקסמן ממחסום כתיבה, עד 
שדווקא השריפה בכרמל, שאיימה לכלות את ביתו שבעין הוד, הפשירה אותו באחת. ברומן חדש, "תולדות האמנות", הוא מספר על כפר 
האמנים דרך סיפורם של דיירי בית אחד, ומצליח להיות רב חמלה 
בלי לנקוט עמדה מפורשת
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

בתחילת דצמבר, בשנת 2010, לקראת שעות הערב, נהפך הסופר והאמן יוסי וקסמן לנווד. הוא ובן זוגו, אבי קדמי, שלושת הכלבים הגדולים שלהם ומעט מדי רכוש נמלטו בבהלה מהבית בכפר האמנים עין הוד, שהשריפה הגדולה בכרמל איימה לכלות, נועלים מאחור את דלת העץ הכבדה. הם לא ידעו מתי ואם יזכו לראות שוב את הבית, הניצב בשורת הבתים הראשונה בכפר, משקיף לקו החוף של עתלית ולהר. בבלבול ובסכנה שהביא איתו אסון הכרמל, ספק היה אם ימצאו משהו כשישובו. אם משהו מעבודות האמנות הגדולות שעל הקירות, הענתיקות הפזורות בבית והספרים הרבים ישרוד. בטלוויזיה, שאליה נצמד וקסמן כאילו חייו תלויים בדבר, נראו בתי השכנים בוערים. המעטים שעברו באזור ויכלו לדווח, סיפרו לו ולקדמי שעשן שחור סמיך מיתמר מהחלונות ומדלת הבית והסטודיו, מעיד שאת תוכו איכלה כבר האש.

יומיים אחר כך התברר שלא כך. "כל השורה של הבתים בקו שלנו בערה באמת. יש בתים למעלה שנשרפו טוטאלית, יש בתים למטה שנשרפו טוטאלית", מספר וקסמן. "לנו היה מזל, הגינה נשרפה וגם הסטודיו. התריסים נמסו ומהחלונות והדלתות עלה עשן, אבל כל השאר נשאר בלי פגע. זאת היתה בומבה רצינית וכנראה שהבומבות האלה בחיים גורמות לנו לזוז".

את חוויותיו מהשריפה מספר וקסמן סביב שולחן אוכל גדול מרובע, עשוי עץ כבד, במטבח ביתם בעין הוד. המטבח רחב ידיים וכמו הבית כולו מקושט ומטופח, מזמין לישיבה. פרט לבעליו היושב ומדבר על הטראומה ועל המהפך היצירתי שהיא חוללה בחייו – ספר חדש שכתב ויצא לאור בחודש מאי בהוצאת חרגול ומודן – דבר בבית או בחצר לא מעיד על האסון. "זו טראומה קשה כי אנחנו אנשים של בית ורואים את זה על הבית. זאת היתה טראומה ושם ממש זה התחיל. נדרשה כמעט שנה עד שמצאתי את עצמי מקליד את המלים, אבל זה התבשל. אני זוכר את עצמי ממלמל כל הזמן, 'אני האש, אני האש'".

בית של חמלה

"אני האש ששרפה את האורנים שבקצה הגן, את הפיטנגו הזקן ואת האשכולית המרה, החושחשית, שמעולם לא טעמתם. אני האש שעלתה בהר וירדה במטע הזיתים ומשם אל הכביש, אל דרך הכורכר, אל הטראסה העליונה, אל הבוגונוויליה הכתומה, אל האורנים, האורנים שהשלימו את המלאכה בגצים ובאיצטרובלי אש שהטיחו בשקדים ובאלת המסטיק ובפלפלון הזקן. אני הרוח שליבתה את האש ששרפה את האורנים, עלתה בהר וירדה במטע הזיתים וכילתה את הגן הישן שגרפתם וזיבלתם והשקיתם ואהבתם. אני הרוח, השרקיה המזרחית, שהחרידה את הכבאים בסחרורי להבות ובנשיפות ובחרחורים ובאבק צורב שזריתי בעיניים, בעיניים".

הפתיחה הזאת של "תולדות האמנות", הספר החדש של וקסמן, נקראת בנשימה כבדה, בהפנוט, כאילו כוחן המאגי של להבות הענק לופת את הקורא ולא מאפשר לו להניח את הספר מידיו עד תומה. "תולדות האמנות" של וקסמן הן תולדות כפר האמנים עין הוד, בעבר ובהווה, תולדותיהם של בעליו המשתנים של בית אחד בכפר, שהוא עצמו, הגינה, העצים, בריכת הנוי בחצר, הם גיבוריו. הספר, שעשוי טלאים טלאים של מונולוגים מפי אנשים, יצורים וחפצים, מספר בעבר על האמנית דינה לוין, מודליסטית וציירת בזרם הדאדא שרוחה המשוחררת מנעה ממנה להפוך לדמות שהכפר הוקיר. הוא מספר על רומנים, גם אסורים, שידע הכפר בשנותיו הראשונות, בהם זה שבין דינה לזכריא, הגנן שלה, שמשפחתו נמלטה מהכפר כשעוד היה עין חוד, ולו היא מורישה את ביתה. בהווה נפתח הספר בשריפה בכרמל ומספר על בני הזוג החיים כיום בבית, על האמן שלומי וולף, הכלוא בעין הוד בפסטורליה שאינו נהנה ממנה, יצירתו הולכת ומתמעטת ומשום כך הוא מנסה לנכס לעצמו את עבודותיה של הדיירת הראשונה של הבית, ועל בן זוגו ידידיה, שיחסיהם מתייבשים וחרבים.

הרבה הדהודים מחייו של המחבר נמצאים בספר. לא רק השריפה, לא רק בן הזוג שחג סביב השולחן כלוויין עד שווקסמן עוקץ אותו בעדינות ב"תפסיק להפריע אדון אבי". כמו בספר, גם שלושת הכלבים הגדולים של וקסמן וקדמי תובעים תשומת לב, וביקור בבית ובחצר הבנויה טראסות יפהפיות ובריכת נוי שדבורים מהכוורת הטבעית הסמוכה מזמזמות מעליה הוא כהמחשה למתואר בספר. ובעיקר – כמו הבית שהוא גיבור בספר, גם לבית הממשי יש סיפור: הוא נבנה בשנות השישים על ידי הציירת חנה דורון, ממייסדות הכפר, והיא חיה בו עם אמה. דורון חלתה בזיקנתה ומאחר שהיתה ערירית, טיפל בה הגנן הדרוזי שלה. כשמצבה החמיר עברה להתגורר עם בני משפחתו והם סעדו אותה. לאחר שמתה התברר שהורישה להם את ביתה. "היתה שם חמלה גדולה ויפה מאוד", מספר וקסמן.

נראה שהיו דרושים לווקסמן סיפור אנושי וטראומה גדולה כדי לברוא את "תולדות האמנות", שמונה שנים אחרי שיצא ספרו האחרון. הוא בן 56, ופרט לכתיבה הוא גם צייר שתערוכה חדשה שלו מוצגת בימים אלו בגלריה בכפר, וכן מעצב גרפי, בעל משרד גדול לעיצוב בגבעתיים. "תולדות האמנות" הוא ספרו השמיני. קדמו לו שני ספרי ילדים ("ספר המכשפות השלם" ו"ספר הערפדים השלם", הוצאת כנרת), והרומנים "אלכסנדריה יקירתי", "אל נא תאמר לי שלום" (הוצאת כתר), "ויהי סיפור", "ליבשן" ו"השחקנית – מלודרמה בשלוש מערכות" שהתבסס על יחסיו עם אחותו השחקנית, ענת וקסמן (ידיעות אחרונות). אלא שמאז "השחקנית", שיצא בשנת 2007, ועד עתה השתתקה הקריירה הספרותית.

וקסמן מסביר: "עברנו לגור פה וחזרתי לצייר. אני גבר, אני לא יכול לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת. ציירתי והיה קשה לי להוציא אנרגיה זהה על כתיבה. חזרתי לצייר אחרי הרבה שנים, כי כשכתבתי לא ציירתי. למדתי בבצלאל במחלקה לעיצוב גרפי ולמדתי אמנות אצל פנחס כהן גן וגם תולדות האמנות באוניברסיטה. ציירתי אחרי בצלאל, הצגתי בתערוכות קבוצתיות והיתה לי גם תערוכת יחיד, אבל ברגע שהתחלתי לכתוב זה נסגר. לא יכולתי. עד שהגענו לפה הוצאתי חמישה ספרים בעשר שנים, כל שנתיים ספר. מגיל 38 ועד 48 היתה בעירה גדולה, איזה פרץ שנסגר כי הגיע הציור והתחלתי להתחרפן על הבדים".

ציור וכתיבה מגיעים מאותו המקום?

"אני חושב שכן. נגיד ככה, אני צייר מולד, מילדות מוקדמת. הכתיבה היא מיומנות נרכשת יותר והיא קשה לי. בציור קל יותר אבל אני חושב שזאת אולי הבעיה, זה קל לי מדי. כתיבה היא עבודה קשה. אני נורא רוצה לעשות משהו, מאוד רוצה להיות אני".

אז כל הדמויות הם בעצם אתה?

"כן, זה ברור. לסופר יש נפש שבנויה מהרבה חלקים, והספר, היצירה, הם הביטוי שלה וההשלמה של הדמיון שלי. אני מנסה להיות אמיתי איתי ועם המציאות שלי ויש לי גם חיים מקבילים ודמיוניים, זה חלק מהפריווילגיה של להיות אמן. אנא־ערף", הוא צוחק, "אני מנסה להגיד אמת אבל אני לא בטוח שהכל היה. אני חושב שכן, אבל אולי אני ממציא ומנסה לשכנע את עצמי שמה שהמצאתי נכון".

המגדר לא חשוב לך?

"המגדר נמצא אצלי כי הוא חלק ממי שאני אבל הוא לא הדבר המרכזי. הבן אדם והאנושיות, הנפש, זה מה שחשוב. זה יכול להיות פסל, גברת או בחור, לכולם אני מנסה לעשות את המניפולציה הזאת הנפשית, להוציא מהם את הנפש והנשמה. ולמרות שאני לא סופר מגדרי, אני כותב המון על נשים ורוב הגיבורים שלי הם גיבורות".

מה יש בסופרים גברים שכותבים על נשים?

"תומס מאן למשל, סופר שאני מאוד אוהב, יש בו איזו עצירות רגשית. אפילו ב'מוות בוונציה' שלו. איזושהי עצירות רגשית, מבחינת מה שעושה לך הספר. ספרי הגברים של עגנון טובים פחות מספרי הנשים, וגם עמוס עוז, הספר הטוב ביותר שלו, 'מיכאל שלי', הוא על גיבורה אשה".

מחוץ לעמדה

אם ב"תולדות האמנות" שלו וקסמן משמיע ביקורת על האמנות, הרי שגם מקום מגוריו והנסיבות שבהן נוסד והוקם לא חומקים ממנה לגמרי. עין הוד נוסדה ב-1953 על חורבות הכפר הערבי עין חוד שתושביו גורשו במלחמת השחרור. הכפר, שקם ביוזמת מרסל ינקו, נחשב לתרומתם של האמנים לעיטור הפרויקט הציוני ונוצרו בו אסכולת "אופקים חדשים", ששאבה השראה מהנופים הפסטורליים, ולצדן יצירות דאדאיסטיות. האסכולות המתחרות התנגשו ביניהן על יוקרה והשפעה כשברקע ייסורי הלידה של המדינה והזיכרונות על מי שגרו בבתים לפני שקמה.

וקסמן לא מתעלם מהנסיבות הללו, אך נדמה שכמו ההתייחסות הסובלנית שהוא מפגין בכלל כלפי מעשים ועבירות, גם כאן המבט מרוחק. זו דרכו של העולם, הוא מנסה לומר, וזה הטבע האנושי. הוא לא מטיף. הביקורת שלו באה לידי ביטוי מנקודת מבטו של זכריא, המתבונן בכפר הולדתו, בקברה של אמו ובבני משפחתו שעקרו לכפר שהוקם במעלה ההר או למקומות אחרים.

חששת מהתגובה לספר בכפר?

"היתה לי הפתעה נעימה מאוד, כי אנשים מפרגנים. שום דבר ממה שקרה כאן הוא לא אחד לאחד, ומה לעשות, זאת המדינה שלנו, לא רק הכפר. עין הוד הוא מיניאטורה מוקצנת של המדינה. בשייח מוניס גילחו את הבתים ושם אין קשתות שמשמשות מצבה למה שהיה. פה לא גילחו, אמרו 'נעשה כפר אמנים'. לא אמרתי דברים אישיים אלא ביקרתי את התקופה, ובסך הכל אני חושב שהביקורת נאמרת עם חמלה כי אני ציוני".

וגם חי בכפר…

"אני לא חושב שיש לי מקום אחר. לא הייתי גר במקום שהייתי מרגיש רע לגור בו, ואני לא מרגיש רע כאן. אין לי שום בעיה עם זה שאני גר בכפר ערבי נטוש. כל מקום שמתחיל ב'עין' אתה יודע שהוא היה ערבי. אפשר להחליט שאנחנו שונאים את זה ונלך נגד, אבל אנחנו חיים פה. היו מעברי פליטים ענקיים אחרי מלחמות באירופה, זה לא משהו שנוסד כאן והוא מאוד טבעי. כשהאש שרפה את היער היא הגיעה למאורות של בעלי חיים והם ברחו מהן. נגמרה השריפה ובעלי חיים אחרים חזרו לשם. יש בעיה בחמלה, אנשים לא מראים חמלה. אמנים מזוהים עם השמאל ורגישים לעוולות".

ומצחיק שדווקא אתם חיים בכפר הזה.

"גם ביפו רובע האמנים יושב על אותו סיפור. מעניין שהקשר תרבותי זה טרנד. בשנות החמישים להגיד 'אני גר בבית ערבי מקסים' היה חלק מהתרבות, ואף אחד לא חשב שאת לא בסדר. גם הסבתא שלי בבגדד, ו-800 אלף איש אחרים, השאירו את הבתים שלהם בארצות ערב". וקסמן עוצר את שטף הדיבור ואחר כך מסנן בשקט, "אני מקווה שהספר שלי לא פוליטי".

פורסם בעיתון הארץ