הרוקי מורקמי אינו מגביל את עצמו לז'אנר מסוים וטווה עלילות סוריאליסטיות לצד ריאליסטיות בספרו המדובר
"קפקא על החוף".
קפקא על החוף (ביפנית: 海辺のカフカ, מבוטא "אוּמִיבֵּה נוֹ קפוּקא") הוא רומן מסע והתבגרות מאת הסופר היפני הרוקי מורקמי. הספר יצא לאור בעברית בתרגומה של עינת קופר.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
כואב לי הראש. כואב לי הראש כי חשבתי יותר מדי. כי קראתי יותר מדי. לא יכולתי להפסיק לקרוא את "קפקא על החוף" של הרוקי מורקמי. גם שתיים מדמויות המפתח של "קפקא על החוף" לא יכולות לחשוב יותר מדי – כשזה קורה, מתחיל לכאוב להן הראש. נאקאטה נפגע כילד בתאונה בלתי מוסברת בזמן מלחמת העולם השנייה, והושינו הוא סתם בחור פשוט שמצטרף לנאקאטה במסע מסתורי. אבל הגיבור הראשי של הסיפור הוא קפקא טאמורה, נער בן 15 הבורח מביתו ומעירו.
"קפקא על החוף", ספרו האחרון של מורקמי שתורגם לעברית, לא מגביל את עצמו לז'אנר ספציפי, מלבד תוואי העלילה המפותלת ורבת הפנים ורוחו של מורקמי עצמו, המשרה על הסיפור מין עקביות שקטה, כמעט בלתי נתפסת – בדומה לשאר ספריו. את הרוקי מורקמי נדמה שאין צורך להציג: הוא אחד הסופרים היפנים הידועים ביותר במערב, ספריו תורגמו לעשרות שפות, והוא זוכה הן לאהבת הקהל והן לתשואות המבקרים. לעברית תורגמו כבר רבים מספריו (ביניהם "יער נורווגי", "מרדף הכבשה", "קורות הציפור המכנית", "דרומית לגבול, מערבית לשמש" ועוד), וגם כאן הוא זוכה לקבלת פנים חמה ביותר. "קפקא על החוף", למשל, שיצא אך לפני שבועות אחדים והתברג כמעט מיד במקום הרביעי ברשימת רבי המכר.
הספר מתחיל כרומן התבגרות עגמומי, כשקפקא טאמורה מתכונן לבריחתו מהבית. הקורא לא ממש יודע למה הוא בורח, מלבד הבנה מעורפלת כי הוא חי לבדו עם אביו, כמעט לא מתראה איתו – וכי אימו ואחותו אינן בתמונה זה זמן רב. דרכו מובילה אותו לאזור שיקוקו ולספרייה פרטית קטנה ומטופחת בטקמצו, בירת שיקוקו. לספרייה זו, ולעובדים בה, תהיה השפעה מכרעת על גורלו של קפקא.
בין פרקי סיפורו של קפקא – המסופר בגוף ראשון ובזמן הווה – משובצים קטעי חקירה על אותה תאונה משונה בזמן מלחמת העולם השנייה באזור הנקרא ימנאשי. כיתה של ילדים שיצאו לטיול בהרים עם מורתם מאבדים כולם את ההכרה בבת אחת ובלי שום הסבר נראה לעין. אחרי כמה שעות הילדים מתעוררים, אך אינם זוכרים דבר ממה שקרה. רק נאקאטה הקטן, ילד מצטיין שפונה מטוקיו לאזור הכפר, לא חוזר להכרתו אלא לאחר זמן רב. כשזה קורה סוף סוף, מתברר שנאקאטה איבד את כל זיכרונותיו וכשריו השכליים. מה שכן, הוא יכול לדבר עם חתולים. עם רובם, בכל אופן.
ככל שהעלילה מתקדמת, הסיפור מדלג יותר ויותר בין קפקא לנאקאטה, בין ריאליזם לסוריאליזם, בין לקיחת הגורל בידיים וחשיבה שכלתנית לגורל ידוע מראש וכוחות מסתוריים. לאט לאט מתחילים לקרות דברים משונים והספר מקבל טון סטיבן קינגי במקצת – מעבר בין ממדים שונים, דמויות לא אנושיות בעלות השפעה על גורל האדם, אירועים מכוננים העוטפים את כל קצוות הזמן. כל אלה הופכים את "קפקא על החוף" הן לכתב חידה שהקורא משתוקק לפתור והן לטקסט בעל רבדים פילוסופיים ורוחניים, החושפים את ה"אני מאמין" של מורקמי.
סוריאליזם וריאליזם באותה המקשה
באחת משיחותיו של נאקאטה עם חתולה בשם מימי, היא מזהירה אותו במילים טורדות המנוחה הבאות: "נאקאטה סאן, העולם הזה מאוד אלים. לא כל אחד יכול להימלט מאלימות. את הדבר הזה אל תשכח בבקשה. זהיר ככל שתהיה, לעולם לא תהיה זהיר מדי. זה נכון לגבי חתולים, ולגבי בני אדם".
אהבתו של מורקמי לספרים ניכרת בכל צעד בהתפתחות העלילה. תיאוריו את ספריית קומורה – אותה ספרייה המשמשת כציר מרכזי בעלילה – מלאי אהבה למדפי ספרים צופני הבטחות ולפינות קריאה הממתיקות סוד עם הקורא הנאמן. התמסרותו של קפקא לקריאה מעוררת חשק בלתי נשלט לברוח לאיזו פינת חמד נידחת בעולם ולשקוע לעד בקריאת ספרים בלבד. כך גם אהבתו הנושנה של מורקמי למוזיקה – הושינו, הבחור הפשוט שהולך שבי אחרי נאקאטה, עובר סוג של הארה (במובן הנפשי) תוך כדי התוודעות איטית ונלהבת ל"שלישיית הארכידוכס" של בטהובן.
הבוז של מורקמי ל"הרג הזמן" המודרני שב ומבצבץ מדי פעם. כשהושינו משתעמם ופונה לטלוויזיה – מורקמי מתאר זאת כך: "בכל ערוץ שידרו תוכניות אירוח שונות לעקרות הבית. הושינו סאן לא רצה לצפות בתוכניות האלה, אבל לא הצליח לחשוב על דרך אחרת להעביר את הזמן, ולכן צפה בטלוויזיה ותוך כדי כך השמיע תלונות על השידורים". כך גם יחסו לתרבות הצריכה – על כל החד-פעמיות שבה: למשל, כשהושינו ונאקאטה שוכרים מכונית שאמורה "לא למשוך תשומת לב" מהלל אותה מורקמי במילים האלה: "הפאמיליה (מאזדה) הלבנה שעמדה במגרש החניה באמת לא משכה תשומת לב. היא היתה אפילו מין הישג בתחום האנונימיות.
אתה מוריד ממנה את העיניים לרגע, וכבר לא תוכל לזכור אפילו איזו צורה יש לה".
הזליגה בין הז'אנרים השונים עומדת הן לזכותו של הספר והן בעוכריו. האספקט הפנטסטי של הספר – הכולל מעברי זמן ומרחב ושימושים שונים בכוח רוחני, נפשי ושכלי – יוצר מתח ואי יכולת להניח את הספר מהידיים. רוחו של מורקמי – השורה על הסיפור, על פיתוליו ועל המניעים של גיבוריו – מאצילה עליהם כוח יוצא דופן. את הכוח הזה אפשר אולי לייחס ליכולתו הבלתי מעורערת של מורקמי להעניק חשיבות ויופי לפרטים קטנים, שאצל סופרים רבים אחרים הופכים לתפלים ומעיקים – תיאורי בגדים פרטניים, מה כל אחד אכל, סדר יומו הקפדני של הגיבור – כמו גם תיאורי אווירה יפהפיים, בין אם אווירה קודרת ומעוררת חרדה ובין אם אווירה מלאת עדנה ואור, הרודפות את הקורא לתוך חלומותיו.
בעוכריו של הספר עומדת התחושה כי מורקמי בכל זאת התפזר קצת יותר מדי: גם ברמה הריאליסטית וגם ברמה הסוריאליסטית רמזים רבים בעצם אינם מובילים לשום מקום. דמויות רבות מקבלות חיים רק למשך מהלך הסיפור, כמו דמויות מרהיבות בהצגת תיאטרון ששחקניהן ילכו אחר כך למזנון לאכול טוסט. אירועים רבים לא נשזרים לכדי מקשה היגיונית אחת (גם ברמת ההיגיון הפנימי של הסיפור) והחידה נפתרת על-ידי חזרה על התשובה שהוצגה בתחילת הספר, בלי שהקורא קיבל הבנה מחודשת של החידה – רק את תהליך ההתבגרות שעבר הגיבור. אחרי הטווייה המכושפת והמדויקת של רוב הספר, קצת מאכזב להישאר עם חצי תאוותך בידך, שלא לדבר על כאב הראש הטורדני.
פורסם במעריב
