בספרה "אֶת כל הילדים בעולם", מתארת טל ניצן עולם סיוטי, שבו אימהות חרדות כל הזמן לגורל ילדיהן, ובו ילדים מתעללים בחלשים מהם.
"הוא ספר שבוחן מקרוב את הקיום האנושי, ומטפל בו בביקורתיות ובחמלה בו זמנית. טל ניצן שוזרת את חייהם של דמויותיה ביד אמן קפדנית, עד שלקראת סוף הספר יש תחושה של עריכה צולבת מהירה, בדומה לאחת הסצינות המפורסמות בסרט "הסנדק" של קופולה, שגורמת לקורא לפעול על פי אחת הקלישאות העתיקות והמאוסות ביותר בעולם הספרות, הווה אומר לקרוא "בנשימה עצורה".
"את כל הילדים בעולם" הוא ספר מעניין, מרגש, חכם ומענג.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
מי שמכיר את הדמויות השבירות והפגיעות המתוארות בשיריה של טל ניצן, את העולם המאיים ומעורר החרדה שהשירים האלה מעצבים, לא יופתע למקרא הרומן הראשון שלה, "את כל הילדים בעולם". גיבורת הרומן מדברת במפורש על "החרדות הקיומיות" שלה, ועלילת הספר מוכיחה כי החרדות האלה יש להן על מה לסמוך.
גיבורת הרומן, אלי (אלישבע), היא אם חד־הורית המגדלת את נועם בן הארבע. היא מבחינה כי ההליכה לגן מעוררת בנועם חרדה, אבל רק לקראת סוף הרומן מתברר לה כי כמה ילדים בגן מתעללים דרך קבע בבנה. אלכס, שכנהּ של אלי, הוא גבר מגודל וביישן, המלמד פילוסופיה בתיכון. בדרכו המגושמת וחסרת הביטחון הוא מתיידד עם אלי ועם נועם. בשיאו של הרומן (זהירות: ספוילר) מנסה אחת מתלמידותיו להתאבד. בבית החולים נודע לאלכס שגם נועם נפגע בגן. הוא לוחש באוזני אלי, "אני לא יכול להציל את כל הילדים בעולם", ומעניק לרומן את שמו.
כותרת הרומן מרמזת, אם כן, לעולם סיוטי, שבו אימהות חרדות כל הזמן לגורל ילדיהן, ובו ילדי גן וילדי תיכון מתעללים בחלשים מהם. זה עולם שבו גננות מעדיפות להעלים עין ממה שהתרחש בתחומי הגן, ובו גם מורים רגישים ובעלי רצון טוב אינם מצליחים לעזור לתלמידיהם הפגועים. ההתעללות אינה נעלמת עם המעבר לעולם המבוגרים, אלא רק משנה את אופיה (למשל, הדרך הבוטה והכוחנית שבה הבוסית של אלי מתייחסת אליה). במלים אחרות, גם המבוגרים אינם חשים כל ביטחון בעולם הזה, אלא מוטרדים על ידי חרדות סתומות, על ידי אי ביטחון כלכלי, וגם הם אינם יודעים איך עליהם לנהוג בסיטואציות חברתיות כאלה או אחרות.
האכזריות של העולם הנבנה כאן מובעת בדבריו המכלילים של אלכס ("גבעתיים, חשב אלכס, הגיוון היחיד בשיממון שלך הוא האכזריות"), וגם במחשבותיה של אלי על כך שהגן של בנה כמוהו כ"ברֵכה של פיראנות". גם הנוף העירוני הכעור ומזג האוויר תורמים לאלימות הזאת: "פה על קו הגבול, התפרצו העיר והקיץ העיקש בכל אלימותם. להט מפויח, נחשולים עיוורים מגיחים עם כל חילוף רמזור, סאון וחיפזון". גאולה יחידה בעולם הזה מוצעת בדמות קשר של אהבה ואמפתיה בין הדמויות הראשיות (הייתי כותב "זהירות: ספוילר", אלא שהפתרון הזה צפוי מראש ורק קורא אדיש במיוחד לא יבחין בו כמעט מראשית הרומן).
כמו לא מעט משוררים שעברו לכתיבת פרוזה, ניצן לא ניתקה לגמרי מן המודוס הלירי, המתמקד ברגע הרה המשמעות. הרומן מורכב מעשרות קטעים קצרים, חלקם בני חצי עמוד, חלקם בני עמוד או שניים. כל קטע כזה מתרכז בסיטואציה אחת קצרה המאירה דמות, הלך רוח, שרב ישראלי מעיק, שיחה בין שניים. הטכניקה הזאת מאפשרת למחברת לגוון את חומרי הרומן ולכלול בו פרטים מעבודתה של הגיבורה (היא עובדת כעורכת מדור תרבות באתר אינטרנט, ומביאה פה ושם טקסטים שכתבה), צ'טים של הגיבורה עם גברים לקראת זיונים אפשריים, שיחותיה של הגיבורה עם הפסיכיאטר האלקטרוני, שיעור בפילוסופיה שאלכס מעביר לתלמידיו בתיכון, וכל אלה בצד סיטואציות של אלי עם בנה.
הטכניקה הקולאז'ית הזאת, שאינה יוצרת רצף אֶפּי המקובל ברומן, יכולה לעבוד רק אם הקטעים הקצרים האלה כתובים באינטנסיביות רבה. זה קורה כאן פה ושם. למשל הקטע השני, המתאר את הפער המשווע שבין הסביבה העלובה, המכוערת והמרופטת, שבה נמצאים משרדי המערכת של האתר שבו עובדת אלי, לבין הכתבות שהאתר הזה מייצר, "כתבות פתייניות נוצצות שמציירות עולם נעדר פיח, פלסטיק וזיעה". או הקטע שבו נועם בן הארבע טומן את פניו בפרוותה של החתולה של אלכס: "החתולה לא זעה ולמשך דקה או שתיים או אולי יותר הם היו ילדחתולה. אחר כך נועם הרים את ראשו והזדקף לאט, והלך". בדיעבד יכולים הקוראים לשער מה עובר בראשו של הילד הקטן, ואיזו נחמה הוא מבקש בחום גופה של החתולה.
הבעיה היא שקטעים חזקים כאלה אינם הרוב כאן. קטעים רבים כתובים בעברית קולחת ומדויקת, אבל חסרים להם עודף המשמעות, עודף התנופה והאינטנסיביות הנדרשים בסוג כזה של כתיבה. הקריאה הופכת לכן לעתים קרובות לקריאה קלה מאוד, כמעט קלילה. הטקסט מצביע על חיים בחברה קשוחה ואכזרית, אבל לא עושה זאת בעוצמה הראויה. יש כאן הרבה קטעים נחמדים, אבל לא נמצא כאן די תובנות אנושיות או חברתיות מקוריות, ונמצא רק מעט אימאז'ים שנחרתים בזיכרון (למשל, ילדי הגן המזכירים לאלי "חוטי תיל", לעומת רכותו של בנה).
טל ניצן היא משוררת, סופרת, עורכת ומתרגמת. פירסמה עד כה שישה ספרי שירה, האחרונים שבהם 'להביט באותו ענן פעמיים' (קשב לשירה) ו'לחצר הפנימית' (אבן חושן), ואחד-עשר מבחרים משירתה תורגמו וראו אור בספרדית, בפורטוגזית, בצרפתית, באיטלקית, באנגלית ועוד. ערכה שלוש אנתולוגיות לשירת אמריקה הלטינית ולשירת מחאה עברית, תירגמה כשמונים ספרי פרוזה ושירה מספרדית ומאנגלית, ופירסמה שלושה ספרי ילדים ונוער: 'הרפתקאות דון קיחוטה' (הקיבוץ המאוחד) ו'שקספיר לפני השינה' (אחוזת בית) – עיבודים ליצירות הקלאסיות – ו'בארץ אחרת' (עם עובד), פרי עטה.
על יצירתה זכתה בשלל פרסים, ביניהם פרסי שר התרבות למשוררים בתחילת דרכם ולספר ביכורים, פרס היצירה למתרגמים, פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, פרס ראש הממשלה לסופרים, פרס ברנשטיין לשירה, פרס אקו"ם ליצירות שהוגשו בעילום שם ועוד.
פורסם בעיתון הארץ
