רומן הביכורים של רון לשם, "אם יש גן עדן", מבנה מיתוס גברי צה"לי חדש, רחוק מזה של דור הפלמ"ח, שבו הגבורה היא גבורה לשם עצמה ולהקרבה אין תכלית.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
"אבל אני בכלל קוראים לי לירז. בטירונות, במסדר הראשון, מפקד המחלקה עבר על השמות, נתקע על השם שלי, לא אהב. ?עצור, עצור. מה זה?' הוא שאל. ?מה זה לירז? לירז זה שם של כוסית. מהיום קוראים לך ארז. מברוכ'. ארז,
ככה אני עד היום" (עמ' 21).
ארז, גיבורו של רומן הביכורים של רון לשם "אם יש גן עדן", הוא מפקד של צוות לוחמים על הבופור שבדרום לבנון, בימים האחרונים שצה"ל שלט באזור בסוף שנות ה-90. ארז, המספר בגוף ראשון על קורותיו כמפקד אמיץ וכריזמטי בתנאי האבסורד והזוועה ששררו אז בלבנון, לא תמיד היה כזה: פעם הוא לא היה חייל, פעם קראו לו לירז – שם שלפחות לפי דעתו של המפקד בטירונות הוא "שם של כוסית".
אלא שממש כהמוני המהגרים לארץ ישראל לאורך המאה ה-20, ששמם הומר עם הגעתם מהלנה ליפה ומרוזה לשושנה, לירז היה לארז – ובכך הפך במטה קסם לחייל. כחייל, ארז לא מספר לאורכו של הספר דבר על "תקופת לירז" המפוקפקת, כמו שהוא לא אומר דבר על תקופת לימודיו בתיכון, על הוריו, על חבריו הישנים או סתם איזה תוכנית טלוויזיה נהג לראות בימים ההם.
השינוי של השם מסמן מטמורפוזה פלאית, שהופכת את לירז לארז, ואת ארז לחייל ישראלי סטריאוטיפי, כפי שניתן ליצור אולי רק בתחומי הבדיון של הסיפורת. וכך, יותר מסיפור על קורותיו של ארז בין מטחי טילים, פעולות תגמול ופנטוז של חיילים על בנות ונסיעה להודו, "אם יש גן עדן" משמש מסמך מקורי ומרתק על האופן הפנטזמטי והאקזוטי שבו ניתן, עדיין, לחשוב בתקופתנו על הצבא.
הצבא הישראלי ברומן של לשם – זה הניבט מעיניו, ממעשיו ומהגיגיו של ארז – הוא הרבה יותר ממה שבדרך כלל מקובל לראות בו (כור היתוך, מיקרוקוסמוס של החברה ושאר קלישאות); צה"ל, על פי לשם, הוא קצת כמו, להבדיל, עולם המלחים האירוטי של ז'אן ז'נה: אתר ייחודי ונבדל בעל חוקיות פנימית, מסתורית וטעונת משמעות עמוקה.
אפילו השאלות הפוליטיות שהרומן מעלה ועוסק בהן בהרחבה – האם צה"ל צריך לשלוט ברצועת הביטחון? האם החיילים הקריבו את חייהם לחינם? האם חיילים צריכים להעביר ביקורת על מפקדיהם? – מתגמדות כולן, ומשמשות מעין תירוץ לא משכנע שמבעדו ניבט הארוס האמיתי של הרומן, הסובב כולו סביב אהבתו הבלתי נדלית של המספר להווי הלחימה הקרבית בצה"ל.
הבופור – מבצר מבודד על הר גבוה, אפוף ערפילים ושלג – הוא האתר הנבדל והמלאכותי, אפשר לומר, שבו ממקם לשם את עלילת הרומן. שוכני המבצר, החיילים, חיים בקומונה מנותקת מן העולם, ושקועים בריטואלים שזר לא יבין, המתוארים ארוכות באופן פלסטי וחושני; שינה במחזורים של שלוש שעות, שמירות קצובות, מילוי מכלי סולר, שפשוף של שמן מסירי נירוסטה ענקיים, מקלחת קרה אחת לשבועיים, ועוד.
גם השפה שבה מדברים החיילים, ושאותה דובר גם ארז, תורמת לאקזוטיקה של הוויית החיילים, להקצנתה. "כרטיסן הוא אחד שמשכיב את כולן", מסביר למשל ארז בתחילת הרומן, כאשר העולם המילולי העשיר של צה"ל נפרס אט-אט לפני הקורא כמניפה; "טוביה החולב הוא גם אחד שמשכיב את כולן אבל חנון משקפופר. ככבה היא אחת שמזדיינת, פותחת בקפה (תעלה אצלה לקפה, היא תיפתח, עיין ערך בתולה באוזן, חמה בוילר). גם מזוזה נהוג לומר, אחת שכולם מנשקים, וכמו ביסלי פלאפל, אחד פותח, כולם מתכבדים" (עמ' 28) וכן הלאה.
הפנטזיה הזאת, החלום של לשם על יקום צה"לי טוטאלי ומופלא, כולל כמובן רכיבים הומו-אירוטיים מובהקים. למעט חברתו של ארז, לילך, שמוזכרת לא פעם כדמות ערטילאית וזרה לרוח הרומן, אין לאורכו שום נשים קונקרטיות עם נפח פסיכולוגי כלשהו. החיילים, לעומת זאת, על גרביהם המסריחים, האימפולסיביות המתפרצת שלהם, ושנאתם לכל מה שנתפס כנשי או להבדיל, כקשור לאינטלקט, מתוארים ברטט ובהתרגשות כבני אלים: גיבורים, יפים, טיפשים – וסקסיים להפליא.
המוות של חלק מהם בקרבות, בעיקר מותו של זיתלאווי – הערס הדון ז'ואן וטוב הלב – מקבע אותם כבלתי מושגים לחלוטין: בלתי מושגים בחייהם (הם לא הומואים, הרי, ו"אם יש גן עדן" הוא לא "יוסי וג'אגר"), ובלתי מושגים במותם. אם ישנו גן עדן, כמאמר שמו של הרומן, הרי הוא נמצא על הבופור, ומאוכלס באופן אקסקלוסיבי על ידי זיתלאווי וחבריו.
רצח רבין, אירוע המסמל לרבים לא רק רצח פוליטי אלא את חתימתם של "ימי הרעות" – התקופה המיתית שבה גברים יחידי סגולה הקריבו את חייהם למען הקמת מדינת ישראל. אם רון לשם הצליח במשימתו, אפשר למצוא ב"אם יש גן עדן" יסודות להבניה של מיתוס גברי צה"לי עכשווי, שאינו ניזון מנוסטלגיה לימי הפלמ"ח או למלחמת ששת הימים. במיתוס הזה, מטרת המוות אינה לצוות את החיים, כלומר לקיים את היישות הציונית בארץ ישראל. הגבורה היא גבורה לשם עצמה, ההקרבה היא ללא תכלית – והמיתוס הוא פנטזיה על עולם
גברי מחוספס, נשגב ורווי תשוקה לא-ממומשת.
פורסם בעיתון הארץ
