מירה מגן: "אקראיות הורסת ובונה חיים"
גיבורת הרומן העשירי של מירה מגן היא מעין איוב מודרנית: אישה שחייה נחצו לשניים בעקבות תאונה טרגית שבה איבדה את שני האנשים היקרים לה מכל. במקום להתאבד – היא בוחרת מחדש בחיים ועוברת לגור בדיור מוגן ועובדת כקופאית בסופר.
"חונכתי להאמין בהשגחה פרטית, ולשכל דבר בעולם יש סיבה והיגיון קוסמי", היא מספרת בראיון, "אך לעתים הלב מתקומם"
(ניתן להשיג את הספר בספריית "הקורא העברי")
כבר שנים כותבת מירה מגן על הכאב האנושי לסוגיו: חולי, זיקנה, נכויות, פצעי נפש. אולי זה מפני שעבדה שנים רבות כאחות בבית החולים הדסה, ואולי הרגישות לנושא היתה שם תמיד. בספרה החדש והעשירי, "אחותו של הנגר" (מיד נגיע למשמעות השם המעט-מוזר הזה) הגדילה מגן לעשות והגיבורה שלה, נאוה בת ה-39, היא מעין איוב מודרנית – אישה שחייה נחצו לשניים על ידי תאונה טרגית שבה איבדה את שני האנשים היקרים לה מכל, והיא לא רוצה לחיות יותר.
במקום להתאבד היא עוזבת הכל, ועוברת לגור בדיור מוגן בין אנשים זקנים, ועובדת כקופאית בסופר. אבל החיים מושכים אותה אליהם בחזרה. היא פוגשת אנשים וסיפורי חיים, ומבינה שכאב יש בכל מקום. היא מתיידדת עם כמה מהשכנים המבוגרים שלה בדיור המוגן, עם ילדיהם ונכדיהם. יש לה גם חברה קופאית חדשה, אולה. ואחיה של נאוה, חנן הנגר, ואשתו הנמרצת יונינה, גם הם מחזיקים אותה בחיים.
"מה שמעסיק אותי חזור והעסק, כי אני בעצם כותבת וריאציות על אותו נושא, זה האקראיות של חיינו", אומרת מגן, שנולדה למשפחה דתית-לאומית ומקיימת גם היום אורח חיים דתי. "אני מגיעה ממקום שחינך אותי להאמין בהשגחה פרטית, שכל דבר שקורה בעולם, יש לו סיבה – גם אם אני לא מבינה את ההיגיון הקוסמי הגדול. אז חינכו אותי כך, ויש משהו בלב שמתקומם נגד הדברים. אנחנו הרי יצורים שמחפשים את הסיבתיות, כל אדם תבוני שואל למה.
"קשה לי לקבל שיש יד מכוונת לכל אירוע, שלכל הרמת יד שלי יש כוונה. הרבה יותר קל לי לקבל שנבראה חוקיות שכוללת בתוכה את המקריות, את הסטטיסטיקה ואת סטיית התקן שלה".
החוקיות הזאת, אומרת מגן, כוללת גם מלחמות ומחלות, "ומה נופל על מי ומתי – זה כבר עניין מקרי. ואני שואלת את עצמי, מה מידת הבחירה שיש לנו נוכח המקריות הזאת. הנה נחרבו חייה של הגיבורה שלי, מה היא עושה מכאן ואילך?
"נשארו לה מבחינתה שלוש אופציות: בית קברות, בית משוגעים או דיור מוגן, והיא בוחרת בשלישית. לכאורה היא בוחרת מתוך רצון אמיתי פנימי וכן שלה, אבל האם יש בכלל דבר כזה, רצון טהור שהוא נקי מכל המשתנים שמשפיעים עלינו כבני אדם?"
דיור מוגן ועבודה בסופר הם לא סוף החיים, לזקנים ולקופאיות בסופר יש חיים מלאים, כמו לכולם.
"היא הולכת אל קצות הקיום. דיור מוגן זה החלק הנוטה אל סופם של החיים. ולגבי הקופאית, יש לי נטיית לב כלפי עובדי הכפיים הנידחים. לקופאית, כמובן, יש חיים אבל הם לא מעניינים את הלקוחות כהוא זה. היא לא משפיעה על חייהם אלא ברגע הקטן שבו היא מעבירה את המצרכים על המסוע, וגם את זה כל אחת אחרת יכולה לעשות בדיוק אותו דבר. אף אחד לא סופר אותה.
"הגיבורה הזאת רוצה שיפסיקו לספור אותה, שהעולם לא יתייחס אליה ושהיא לא תתייחס אליו. היא מיצתה את החיים. היא חיה אותם על אש קטנה וממצה עשירית מהפוטנציאל שלה".
היא מפנה עורף לחיים, ועבור אדם מאמין זו ממש קריאת תיגר נגד האמונה באלוהים, ונגד הציווי "ובחרת בחיים".
"יש בספר הרבה קריאות תיגר נגד ההשגחה. מבחינת הגיבורה, אלוהים לא ממש עזר לה. יש פה איזו עמדה אמונית, אמוציונלית ותבונית: היא מגיעה למסקנה שהאלוהים שם ושאנחנו פה, ואין מה לייחל שישמע לשוועתנו. היא חושבת שזה מגלומני לצפות להתערבות אלוהית בכל רגע, זה כמו שגרגר הפרג יקום על האופה שלו, ויצפה ממנו לדברים".
ולמרות הרצון שלה לברוח מהחיים, היא מושכת אליה אנשים, גברים, סיפורים.
"אותה אקראיות שבשבריר רגע הורסת חיים – היא גם בונה חיים. את יוצאת לרחוב ולא יודעת מה יקרה לך ברגע הבא. אנחנו נתונים לחסדי החיים ולשבטם. נאוה חושבת שאם היא חיה בדיור מוגן אז היא מוגנת. אבל לשכנה הזקנה שלה יש בן, והיא פוגשת אותו, ומכירה עוד ועוד אנשים, ונקשרים חוטים חזקים בין אנשים. הכיוון של הספר הוא בסך הכל אופטימי".
אחת הדמויות, יונינה, גיסתה של הגיבורה, קוראת לה לעזוב את האבל כי לכל אחד יש צרות, ושלא תחשוב שהיא מיוחדת. יש במסר הזה משהו קצת מרפא.
"אתה לא בן יחיד בעניין הזה של הצרות, ומה שבשבילך נתפס סוף העולם, לאחר זה לא נראה סוף העולם. ההיררכיה של הצרות שונה מאדם לאדם. וגם ההתפענחות של המקרה. המקרה קורה – והשאלה מה עושים איתו. אחד יכול להגיד 'זה מאלוהים והוא רצה שאשא בסבל', ואחר אומר 'אין אלוהים, אני מוטל בעולם לגורלי, וצריך לראות איך מכאן ואילך אמשיך להתנהל'. לוויסלבה שימבורסקה יש שיר נפלא על המקריות: 'ניצלת כי היית ראשון, ניצלת כי היית אחרון', וכן הלאה. המקריות הזאת, גם הטוב מתארע באותה מקריות".
ברומן, הגיבורה שלך נאלצת לחזור אל חברת בני האדם.
"היא לא יכולה לפרוש מבני אדם וגם לא מהביולוגיה שלה. ההורמונים, התשוקות, הסקרנות שלה כלפי אנשים. שלומי, האסיר שרצח את אחותו, או התאומים המפגרים שהם ילדיה של שכנתה. היא נמשכת לסיפורים של האנשים האלה, כי מאחורי כל ההחלטות הגדולות עומדת הסקרנות שלה, היצר, ההורמונים, התשוקה, היא לא באמת יכולה לכבוש ולהכניע אותם".
אחיה של הגיבורה הוא אמנם נגר, והיא מבלה אצלו לא מעט. אבל למה החלטת לקרוא לספר "אחותו של הנגר"?
"נאוה היתה אם, רעיה, מעצבת פנים. היו לה חיים מלאים. אבל הפרקטיקה של חייה כרעיה וכאם נגמרה.
הקשר הביולוגי החי היחיד שיש לה הוא האח – והאח הוא נגר. יש לי משיכה לעובדי כפיים. אני בת של חקלאי, איכר עובד אדמה, אני יודעת על בשרי שהלחם לא מתחיל במכולת, אלא ביד המחוספסת של אבי שטמנה את הזרע באדמה. האח הנגר לוקח עץ מת ועושה ממנו שולחן חי. כי צריך שולחן להניח עליו את המרפקים, את הדפים, את הצלחת והבצל והלחם".
"עבדתי כאחות בבית חולים, וראיתי מה החיים יכולים לעולל בשניות, ומה בני אדם יכולים למצות בטווח הקצר שבין החיים לבין הסוף שלהם. סיעוד זו גם עבודת כפיים לסדר מיטה, למתוח סדין, לתמוך. הרוח מבצבצת כמעט מכל מעשה סיעודי".
ואם כבר מדברים על אחיות ונגרים, מגן נזכרת בסיפור קטן על עצים: "כשאבי נפטר, הפועל הערבי המשיך להשקות את מטע האבוקדו שלנו", היא מספרת. "בוקר אחד הוא בא לאמי ואמר לה, את יודעת, גברת אסתר, חלמתי בלילה שזאב בא למטע, וכל העצים מחאו לו כפיים".
פורסם ב
YNET
