ספרו של שי אספריל מבקש לשקף את מצבה של הגבריות הישראלית בת זמננו, אך הגודש המלודרמטי מקשה עליו לחדור לממדי העומק שלה.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
אחת הפנינים הראשונות שתדוגו בין דפי הספר היא סיפור התאבדותה של אישה כבת 60, אם לשני בנים בוגרים, שמגלה שהיא חולת סרטן ומחליטה שלא ליפול לטורח על משפחתה. תיאור תכנון ההתאבדות, על כל שלביו, הוא קטע מרתק בספר, כאילו זכיתם לשבת לידה ולשמוע ממנה מה עבר עליה בראש, איך היא בלתה את השעות האחרונות לחייה, דרך השעות הרבות שאותן בלתה על גג גורד שחקים בניו-יורק לפני שהחליטה סופית לבצע את זממה ולקפוץ למטה.
שי אספירול, הסופר, מיטיב לבטא את העליבות שבה שרוי גיבור הספר, למרות שהוא בן למשפחה נורמטיבית, פסיכולוג שיש לו משרה ממשלתית והוא אדם רגיש וחושב. מסתבר שהדרך החוצה, מ”החיים היפים” אל העליבות, קלה ופשוטה משאנחנו מתארים לעצמנו…
ספר פרוזה שני של סופר או סופרת מתחילים מעורר בי עניין מיוחד, משום שזה רגע מכונן של קריירה ספרותית: שלב שבו היוצר מגבש זהות ספרותית ומצהיר על סגנונו לאחר טבילת האש של הפרסום הראשון. "אגרוף", ספרו השני של שי אספריל, הפתיע אותי משום שהוא מתאפיין באיכויות שמזוהות עם פרסום ראשון: השאיפה לספר הכל, בקוצר נשימה, כמו חייך תלויים בכך; להפגין בפני הקורא מצאי עלילתי וסגנוני עשיר; ואנרגיה ראשונית רועשת, שמבקשת בכל מאודה לעשות רושם ולהותיר חותם. שמו של הרומן, "אגרוף", מתאר במידה רבה את האפקט שהוא מייצר, ותחושה מתמשכת של גודש מלווה את הקריאה בו: עודפות ישירה ומיידית, לא ערוכה ולעתים חסרת הנמקה, שבאה לידי ביטוי בעלילתו וגם בעיצובו.
הרומן עוסק בגבריות ישראלית, ומבקש לתאר את הטקסים ואת החרדות שמלוות אותה. גבריות שימשה תמיד סוגיה מרכזית בספרות הישראלית, כמו בכל ספרות לאומית; וגלגוליה של הגבריות הם סיסמוגרף של שינויים חברתיים ושל תנודות במדדי הפוטנציה הלאומית. ראשית הספרות העברית החדשה הציגה את הגיבור התלוש, גבר יהודי מתחבט המבקש ליצור לו צורה רעיונית ופיזית; משם המשיכה אל הגיבור העשוי ללא חת של סופרי דור תש"ח, גבר הנאבק על ארצו ועל גבריותו, ומבסס אותן בתעוזה פיזית ומוסרית. מאוחר יותר העמידה את האנטי־גיבור המיוסר של שנות ה–60 וה–70, שמפנה עורף להנעה הלאומית שכבר הושגה ומנהל דין וחשבון על המחירים הרגשיים שזו גבתה; ועד לגבר היורה והבוכה של זמננו. במלים אחרות, עיצובה המצטבר של גבריות ספרותית (ולא רק ספרותית) משקפת היסטוריה תרבותית של לאום.
האופן שבו אספריל מתאר את הגברים שעומדים במרכז הרומן ניזון משפע מסחרר של משברים. הגברים מונעים על ידי הלם קרב, שכול, יתמות, קיפאון ובגידה, והם מושאים של אלימות. המוטיב העלילתי המרכזי שקושר אותם הוא אבהות לא־ביולוגית, כלומר — הם מגלים שבניהם אינם שלהם, ושהשקר הוסתר מהם במשך שנים. אולם מה משמעות הגילוי הזה ברומן, וכיצד הוא מאיר את דמויותיו ואת סביבתם?
הרומן מחולק לשלושה חלקים. בחלק הראשון מתוארת דמותו של אורי, פסיכולוג בשירות הציבורי, שאשתו עזבה אותו עם בנם (שמתברר שאינו בנו הביולוגי), ומותירה אותו חסר רכוש או תקווה, מתגורר באי־רצון בדירתו של אביו הקשיש. הוא מקבל לטיפול גבר בשם דדי, איש צבא לשעבר, שבנו נהרג על ידי חברי כנופיה רצחנית בדרום אמריקה, ולאחר מכן גילה שהבן האהוב לא היה בנו הביולוגי. דדי מוכה יגון, וגם אורי המטפל מוכה יגון.
החלק השני כולל מכתבים שנכתבו לכאורה אל בנו המת של דדי, על ידי אנשים שהכירו אותו או שלא הכירו אותו — עדים לרצח, בעל האכסניה שבה התגורר לפני שנרצח, החבר של האקסית שלו ועוד רבים אחרים. החלק השלישי הוא מכתב ארוך שכותב חוקר פרטי לדדי, שמגולל את תוצאות החקירה שהאב השכול זימן לגבי זהות אביו הביולוגי של בנו, אך גם מלווה בפרטי פרטים אינטימיים על תקופה מכרעת בחייו של דדי.
תוך כדי הקריאה, ניסיתי לארגן את השפע הסגנוני והעלילתי של הרומן, שכל כולו אחוז במאמץ לרגש בכל מחיר, והוא עושה שימוש בריבוא עלילות ודמויות משנה וברגעי שיא תכופים. ניסיתי להבין, לדוגמה, מדוע חלקים נרחבים בו כתובים בגוף שני. כתיבה דרמטית בגוף שני יוצרת אפקט מובחן: יש בתחבולת הפנייה אל "האתה", שהוא גם הקורא, דבר מה פולשני ואפילו אלים, שמעיד על קשרים בין מהלכי העלילה לבין המציאות שמחוץ לקריאה. אולם כתיבה בגוף שני דורשת יכולת מינון: כאשר היא משתלטת על הרומן, העוקץ רב העוצמה של התחבולה קהה בהדרגה והופך למניירה ספרותית דידקטית. היא באה לידי ביטוי במשפטים כמו: "הרגע ההוא, שבו חשבת שכל החיים לפניך ושעוד צפויות לך גדולות, הוא הרגע שבו התחלת לצעוד בדרך שתוביל אותך אל מקומך הנוכחי".
גם המכתבים שנכתבים לבן המת בפרטי פרטים הם מסגרת צורנית חסרת הסבר בתוך רומן ריאליסטי; היא אמנם מאפשרת ריבוי זוויות ועמדות ביחס למהלכים העלילתיים, אך משעה את האמון: אלו הרי לא מכתבים של ממש, אלא רק תחבולה ספרותית שקופה.
במה עוסק הספר?
האם הוא דן באבהות לא־ביולוגית, ובחרדות שגילוי מסוג זה מציף ביחס לשאלות של משפחה, נאמנות וזהות גברית; או שמא עוסק בשכול "שרירותי" (כלומר, שלא מעוגן במוות הירואי במהלך שירות צבאי), ובנתיביו של הגורל העיוור והאכזר? שני הנושאים הללו מהותיים ביותר בעבור אבות, שמונעים על ידי התשוקה לבן שיישא את שם אביו ושימשיך את השושלת, ומלווה בחוסר ודאות סמוי, וגם על ידי הציפייה התרבותית לשלוט בגורלם ולעצב אותו בדרכם. נושאים אלו עומדים זה לצד זה ברומן, אך הם אינם נושאים משמעות מעבר לקורותיהם של הגיבורים. הם אינם מעידים על גבריות או אבהות ישראלית, על ממדיה הרגשיים או החברתיים; הם מכונסים בעלילה מלודרמטית רוחבית גדושה, וחוסמים את ממד העומק שלה.
ריבוי של רעיונות סגנוניים ונושאיים הוא מאפיין מבטיח של כותב בתחילת דרכו; אבל סופר נדרש לבחור ביניהם, להבין את בחירותיו וגם לאפשר להם מהות ותואם. "אגרוף" הוא אמנם הספר השני של אספריל, אולם הוא מנוהל על ידי עודפות בוסרית של ספר ראשון. לאספריל — בכך אפשר להבחין בנקל — יש דמיון מפותח וגם מיומנויות כתיבה. כעת נותרה לו המלאכה ההכרחית, המבחינה בין כותב לבין סופר: המחיקה והזיקוק. אני אצפה לספרו הבא, השני.
פורסם בעיתון הארץ
